אֲנִי אָכֵן כִּמְעַט מוּכָן… לִשְׂרֹף אֶת כָּל שִׁירַי! / בנימין אלקובי

לפני שנים רבות היה לי חבר, מרדכי אטיאס ז"ל / בנימין אלקובי

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת הָיָה לִי חָבֵר, מָרְדְּכַי אֲטִיָּאס

זַ"ל, הָיָה שׁוֹחֵט מִטַּעַם הָרַבָּנוּת וּמֵעֵין רַב;

פַּעַם בְּהִתְלַהֲבוּתוֹ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַעֲשֶׂה טוֹב,

כְּמוֹ חֲסִיד בְּרֶסְלָב, שֶׁהַהֶפְקֵרוּת הִיא לִפְעֲמִים פִּסְגַּת

עֲבוֹדַת ה', כִּמְעַט עִרְעֵר אֶת רוּחוֹ וְאֶת הַמִּסְגֶּרֶת,

אָמַר לִי הָיִיתִי מוּכָן עַכְשָׁו לָקַחַת אֶת כָּל סִפְרֵי הַתַּלְמוּד

וְלִשְׂרֹף אוֹתָם!

בַּחֲנוּת לְדִבְרֵי קְדֻשָּׁה, שֶׁהִפְקִיעָה מְחִירִים, נִכְנַס אֵלֶיהָ וְאָמַר

לַמּוֹכֵר: אָנָּא, הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר שֶׁמִּתּוֹכְכֶם!

וּבְכֵן, כְּמוֹ אוֹתוֹ מָרְדְּכַי אֲטִיָּאס, אוֹ לְחִלּוּפִין כְּמוֹ אוֹתוֹ רוֹעִי חָסָן

מְשׁוֹרֵר, אוֹ כְּמוֹ קַפְקָא הַגּוֹסֵס, אֲנִי מַרְגִּישׁ לָאַחֲרוֹנָה כְּאִלּוּ

זָכִיתִי לְהַגִּיעַ לְאוֹתָהּ הַדַּרְגָּה, שֶׁבָּהּ אֲנִי יָכוֹל לְהַצְהִיר:

אֲנִי כָּל-כָּךְ מִתְאַמֵּץ, אֲנִי כָּל-כָּךְ מִשְׁתַּדֵּל;

אֲנִי אָכֵן כִּמְעַט מוּכָן לְהָסִיר אֶת אֱלוֹהֵי הַנֵּכָר שֶׁבְּתוֹכִי,

אַף לִשְׂרֹף אֶת כָּל שִׁירַי!

השיר שלפנינו, במקור בכוכבית, מופיע בדיוואן של המשורר בנימין אלקובי (יליד 1961, חיפה), הוא ספר שיריו העשירי הנקרא "דיוואן" (2025, הוצאת ארגמן מיטב, ייעוץ עריכה: ראובן שבת, עמ' 50). אולי זה הספר שבו יותר מכל ספריו עד כה עורך אלקובי חשבון נפש באשר לשירתו, גורלה, ייעודה, תפקידה ומקומה בעולם. בשיר הסיפורי שלפנינו, המשורר, שהוא בעל תודעה היסטורית גבוהה ותודעה ספרותית נוקדנית לעתים, משלב כמה סיפורי שרפות של ספרים עד שהוא מגיע לאפשרות המזוויעה לשרוף את כל שיריו שלו עצמו. שרפת ספרי התלמוד מזכירה את הרדיפות הדתיות כלפי היהודים באירופה בימי הביניים ובעת החדשה כאשר ספרי תלמוד נשרפו ע"י אנשי כמורה נוצריים בטענה כי הם מכילים דברי גנאי כלפי הנצרוּת והשרפות הללו הובילו גם לצנזורה כלפי ספרים עבריים אחרים ולשרפות נוספות בהמשך, הידועה שבהן היא זו שחוללו הנאצים ב-1933 בכיכר בבל בברלין בטענה שהיהודים הם "אויבי הרוח הגרמנית"; האיזכור של המשורר רועי חסן מכוון כמובן לשירו המפורסם, "מדינת אשכנז" מ-2014 בו השתלח בתרבות האשכנזית לדורותיה בארץ: "לא התאבלתי על קניוק / ושרפתי את הספרים של נתן זך"; האיזכור של קפקא מתייחס לבקשתו של הסופר היהודי-הצ'כי הנודע (1924-1883) כי כל יצירתו תושמד לאחר מותו, דבר שלא כובד על ידי חברו, הסופר מקס ברוד. עולה כאן במחשבה גם אמרתו הידועה של המשורר היהודי-גרמני המומר היינריך היינה (1856-1797) על כך ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם". הפסוק "הסירו את אלוהי הנכר שמתוככם", שחוזר גם לקראת סוף השיר בשינוי קל, מקורו בספר בראשית לה, ב, כשיעקב הנמלט מעשיו חוזר במצוות ה' לכנען ולעיר בית אל כדי להקים בה מזבח לה' על כך שהיה עמו בתלאותיו ומבקש מבני משפחתו ולווייתו כי יטהרו לקראת המהלך הזה: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והיטהרו והחליפו שמלותיכם".

עד כאן ההיסטוריה היהודית; המקרא והספרות ומכאן לסיפור שאלקובי מספר לנו בשיר בכיכובו של חברו מרדכי אטיאס ז"ל ולדבריו של הדובר בן-דמותו של אלקובי על עצמו. לאיזו דרגה הגיע אלקובי? למה הוא מתכוון כאן בעצם? מה תיתן לו שריפת שיריו? האם הם מושווים כאן לאלוהי הניכר? לעבודה זרה? להתרחקות מהעיקר הפנימי של האדם? או שמא להיפך, דווקא הם ההתקרבות הגדולה ביותר אל האדם עצמו או לחילופין, לעבודת השם יתברך? נדמה לי שהקריאה במכלול שירי הספר מעלה את האפשרות שאלקובי רוצה בעצם לומר לנו כאן שאולי כבר פחות אכפת לו אם קוראים את שירתו אם לאו, יותר חשוב לו שהיא מתקיימת מעצמה וגם שהוא יכול להיות אדון לגורלה: ברצותו ישמור אותה וברצותו יעלה אותה באש.

צירפתי לטור צילום שלי את הכריכה הקדמית היפה של הספר. עיצוב הכריכה: סטודיו אולטרה ויולט.