זמן האלהים / רות חוה פוירשטיין
זְמַן הָאֱלֹהִים שׁוֹרֵק שְׁתִיקָה בָּרְקִיעִים
וּנְחַשׁ-רַכֶּבֶת נְבִיאוֹ בַּמְסִלָּה. זְמַן
מָסַכִּים – כְּלַפִּידִים לִיצוּרִים רְפֵי-עֵינַיִם –
הוֹד-בּוֹדִים לַיְחִידִים יְפִי מַצָּג וּגְאֻלָּה.
זְמַן אֶלֶף מַלְאָכִים מְחוֹל עוֹלָם הַמִּתְפָּרֵעַ,
רוֹדִים דְּבַשׁ-אֱלֹהֵי-זָהָב שֶׁל שֶׁמֶשׁ וּבֵטוֹן,
בְּאַרְצוֹת לַוְיָן קוֹרְנוֹת חָלְיָן הַזָּךְ אֲנִי קוֹצֶרֶת
עֻבָּר-אוֹרָה שֶׁלֹּא נִזְרָע, מָשִׁיחַ בְּלִי לָשׁוֹן
רוֹקֵד כְּמוֹ אֵשׁ בְּתוֹךְ הֵיכָל שֶׁל רַעֲמֵי חַשְׁמָל וָרֶטֶט,
מִתּוֹךְ כִּבְשָׁן מַחְשֵׁב רוֹכֵב גּוּפִי כִּבְשַׁר עוֹלָה.
אֲנִי חוֹלָה בִּגְאֻלָּה, אֲנִי נִרְפֵּאת אֵפוֹא בְּהֶדֶף
הַצַּעַר הַוָּרֹד שֶׁל אֵין-מִשְׁכָּן וְאֵין-גּוֹלָה.
מִקְּלְלוֹת אַהֲבָתוֹ שֶׁל אֵל נוֹשְׁרוֹת הַצִּפָּרְנַיִם –
בְּאִי-אֶפְשָׁר לָשׁוּב אֵלָיו וְאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר
אֲנִי נִהְיֵית בְּבַת אַחַת, אֲנִי נִהְיֵית אַחַת אַחֶרֶת:
קְרֵבָה אֶל חֹמֶר מִתְכַּלֶּה שֶׁלֹּא יָכוֹל לִבְעֹר.
אַךְ זְמַן אַחֵר מִזְּמַן, אָהוּב שֶׁלִּי, יָשׁוּב
יָשׁוּב, הַקְשֵׁב לַנְּשִׁיקוֹת שֶׁלּוֹ נוֹפְלוֹת עָלַי
כְּמוֹ תּוֹרָה מֵהַר. זְמַן שְׁאֵלָה קְדוֹשָׁה בָּרְחוֹב
עוֹלָה כַּיָּם עַל גְּדוֹת מַכְאוֹב
זְמַן-מַחֲנַיִם רָץ רָצוֹא וָשׁוֹב, פּוֹתֵחַ פִּי וְשָׁר.
השיר "זמן האלהים" (כך, ואולי היה צריך להיות "זמן האלוהים"?) לקוח מתוך ספר השירים השני והמדובר של המשוררת והאמנית הרב-תחומית רות חוה פוירשטיין (ילידת 1994, ירושלים), "עיר אין-גולה" (2025, הוצאת ספרי בלימה, עריכה: טל ניצן, עמ' 51), שקדם לו הספר "ספר שכחה וגאולה – חזיון בארבע מערכות לבמה בלתי-אפשרית" (2024, אותה ההוצאה ואותה העורכת). השיר מופיע בשלישי מתוך ארבעת שערי הספר, "זמן, אהוב וזהב" שמו, ונדמה לי שיש בו מעין תיאור של ראשית החזון של הדוברת בשירי הספר בכללותם: הרצון לקרוא לזמן בראשיתי, זמן האלוהים, זמן הנביאים ואולי אפילו זמן הנביאוֹת, חזרה אל יסוד ארכיטיפי, שהמשוררת חשה כי העידן המודרני השכיח מאיתנו. האם יש כאן עמדה חדשנית או שמרנית? פתוחה או מסתגרת? אלו שאלות חשובות שאפשר לשאול כאשר קוראים בספר כולו וגם בשיר שלפנינו בפני עצמו. בתוך כך אנו נחשפים כאן לפחות לשתי דמויות מעניינות: משיח בלי לשון, שרוקד כאחוז טירוף "בתוך היכל של רעמי חשמל ורטט" ומצד אחר הדוברת בשיר, שלקראת סופו הופכת לכלי בידי האל, שפותח את פיה ושר (דרכה).
הצילום המצורף לטור הוא שלי והוא מהכריכה הקדמית של הספר. האיור על גבי הכריכה הוא של המשוררת. בשני ספריה יש איורים רבי-רושם מעשי-ידיה, המתכתבים עם הטקסטים שבגוף הספרים עצמם.
