אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת זֹֹאת שֶׁעָפָה אֲחוֹרָה / אגי משעול

אֲוָזִים / אגי משעול

 

אֶפְּשְׁטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לְמָתֶמָטִיקָה,

אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.

אָמַר שֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי מַתְאִים רַק לְכוֹבַע.

אָמַר שֶׁצִּפּוֹר עִם שֵׂכֶל כְּמוֹ שֶׁלִּי

הָיְתָה עָפָה אָחוֹרָה.

שָׁלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אֲוָזִים.

 

עַכְשָׁו, בְּמֶרְחַק שָׁנִים מִן הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה,

כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל

עִם שְׁלֹשֶׁת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶׁלִּי,

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּלַי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,

הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לְמָתֶמָטִיקָה,

וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ,

כִּי אֵין מַה שֶׁמְּשַׂמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר

מֵאֲשֶׁר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת

עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְפֹרָר,

מְכַשְׁכְּשִׁים בִּזְנָבָם הַשָּׂמֵחַ,

קוֹפְאִים רֶגַע דֹּם

מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם

שֶׁאֲנִי מַתִּיזָה עֲלֵיהֶם

מִן הַצִּנּוֹר,

זוֹקְפִים אֶת רֹאשָׁם וְגוּפָם

נִמְתָּח אָז כְּזוֹכֵר

אֲגַמִּים רְחוֹקִים.

 

מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לְמָתֶמָטִיקָה

וּמֵתוּ גַּם בְּעָיוֹתָיו שֶׁאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי

לִפְתֹּר.

אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,

וְתָמִיד בָּעֶרֶב,

כְּשֶׁהַצִּפֳּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוֹךְ הָעֵץ,

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת זֹאת שֶׁעָפָה אֲחוֹרָה.ֹ

 

השיר שלפנינו, "אווזים" הוא ככל הנראה אחד הידועים ביותר מפרי עטה של המשוררת אגי משעול והנה, אולי גם לרגל פתיחת שנת הלימודים תשפ"ז, הוא ראה אור ממש לאחרונה בצורת ספר שלם לילדים ולמבוגרים כאחד יחד עם איוריו של עובדיה בֶּנִישׁוּ, בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים תחת הכותרת "זאת שעפה אחורה". את הספר רב-היופי הקדישה משעול לנכדיה, נועה, איתי, יעל, יואב, עומר ונגה והוא מורכב מאיורים ומקטעי השיר שמשולבים בתוכם כבסיפור עלילה. יחד איתו יצא לאור גם ספר השירים ה-23 במספר של אגי, "נֶשֶׁל" (2026, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הבאה לדפוס: ארז שוויצר, 95 עמ'), שראוי לדיון נפרד.

כאן ברצוני רק לגעת בכמה מומנטים קצרים מתוך השיר "אווזים". מקורי ויפה הוא הביטוי "אהב להוציא אותי ללוח", מאוד אגיי, אם יורשה לי להתבטא כך, וגם ההתכתבות של השיר עם שירו הידוע של נתן זך, "מתה אשתו של המורה שלי למתמטיקה", ידועה. לצד זה, כדאי לשים לב כאן לשני מומנטים נוספים, כאלה שהם לכאורה בשולי השיר אבל למעשה לא פחות משמעותיים מאלו המוכרים יותר שלו: האחד: הקִרבה והחום שבין הדוברת בשיר, בת-דמותה של המשוררת, לבין שלושת האווזים. יש כאן צֶבֶר חמלה נדיר וחשוב כלפי בעלי חיים וכדאי לקרוא אותו בתשומת לב על כל הניואנסים שבו. השני: זאת שעפה אחורה היא בעצם הגדרה נפלאה או מטפורה מקורית למשוררת בכלל וגם למשוררים ממין זכר: אלו שמסתכלים לאחור (עולה כאן במחשבה גם אשת לוט למשל), שלא מניחים לעבר לשקוע ומציפים אותו כלפי מעלה. כך, משעול הבוגרת מראה לנו איך היא הופכת סיטואציה שיש בה גם מן ההשפלה עבור משעול הילדה, למשהו שיש בו גם שיעור חשוב לחיים: כל מה שאפשטיין, המורה למתמטיקה שלה, ראה כראוי ללעג ולקלס ועוד עשה זאת מול כל הכיתה, היא הפכה לאהבות גדולות שלה וגם לנחמה: זה בסדר לעוף לאחור. זה בסדר לא לדעת לפתור בעיות מתמטיות אבל כן לדעת לחמול ולאהוב בעלי חיים.

*** הצילום המצורף לרשימה זו הוא מתוך הספר "זאת שעפה אחורה", שכאמור מלווה באיורים מאת עובדיה בנישו. בסוף הספר הובא גם השיר במלואו, בהחלטה נבונה של העוסקים במלאכה, באותיות לבנות על רקע אדום ובציון שהשיר הוא מתוך הספר "ביקור בית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.