אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הָאֲדָמָה הַזּוֹ / חוסאם מערוף

ציור הפנים בנשיקות / חוסאם מערוף

תרגמה מערבית: רים ע'נאיים

הֵם מוֹחֲקִים אֶת מָה שֶׁמֵּעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

וְאֵינָם יוֹדְעִים

שֶׁהָאֲהָבָה שׁוֹכֶנֶת בַּפְּרָטִים.

הַפְּרָטִים שֶׁלָּנוּ צוֹמְחִים כָּאן

כְּמוֹ צֶמַח.

בְּעוֹד מְטוֹסֵיהֶם

מְרַחֲפִים בְּלִי שָׁרָשִׁים.

אֲנַחְנוּ הַפֵּרוֹת:

מִתּוֹכֵנוּ צוֹמְחִים הַוְּרָדִים,

וְהַקּוֹצִים.

הַבֹּץ אוֹמֵר: הָאֲדָמָה הַזּוֹ דּוֹמָה לָנוּ. הוּא צוֹפֶה אֵיךְ אָנוּ מְגַלְּפִים

אֶת הָאַף, הָעַיִן, וְהַנְּשִׁיקוֹת, אֵיךְ אָנוּ מְנַגְּבִים אֶת הַכְּאֵב.

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הָאֲדָמָה הַזּוֹ,

וּמְצַיְּרִים אֶת פָּנֶיהָ

שׁוּב וָשׁוּב

בִּנְשִׁיקוֹת.

השיר "ציור הפנים בנשיקות" מאת המשורר והעיתונאי הפלסטיני חוסאם מערוף מהעיר עזה, לקוח מתוך ספר השירים החדש שלו, "לבכות מול הנהר פעמיים" (2025, הוצאת מטען, מהדורה דו-לשונית, תרגמה מערבית: רים ע'נאיים, 90 עמ'), ומופיע לקראת סופו בעמ' 74. בגב הספר מצוין כי מערוף פרסם שלושה ספרים, כולל שתי אסופות שירה: "למוות ריח של זכוכית" ו"הסַּפָּר הנאמן ללקוחותיו המתים" וכן את הרומן "אזמלו של רָאם". עוד צוין שם בין השאר כי "בשנת 2025 ייסד [חוסאם מערוף] את פרויקט פרסומי עזה, יוזמה המוקדשת למתן במה ליצירה ספרותית פלסטינית שמקורה בעזה". יש כאן גם דברים שכיוון המחבר לקורא הישראלי, כנראה: "בתרגום שירי לשפתו של מי שעומד על אותה שפת תהום שממנה נדחפנו, מתרקמת שאלה שבורה: האם למילים יש די כוח לשאת את משקל המוות? השיר אינו תיאור אלא טכניקת ידיעה, הוא מתאר כיצד הגוף שומר בזיכרונו פיצוץ, שריפה וקיפאון, כולם בעת ובעונה אחת. והתרגום כאן הוא ניסיון לבנות גשר שברירי בין אמת של כיבוש ובין קורא שאולי לא יאמר את שמה, אך עשוי לראותה." ומוסיף מערוף: "אני כותב כי השירה אינה מפרשת את הכאב, אלא מכירה בו. ואני כותב בפחד, כי כל תרגום עלול להיות בגידה או התלקחות חדשה.".

עד כאן מערוף ומכאן אני ושירו: השירה יכולה לשמש גשר בין העמים. כשהמשורר העזתי כותב "אנחנו אוהבים את האדמה הזו", הקורא הישראלי המיליטנטי יתמקד בוודאי באדמה ויתנגד, אולי, לבעלוּת שהדובר בשיר של מערוף חש כלפיה אבל הקורא הישראלי חפץ השלום יכול לנסות ולהתמקד באהבה דווקא ולהבין שהרגש הזה, המפעם בלבבות כולם, יכול גם להיות חלון, צוהר, דרכו אפשר יהיה לראות את יום המחר כעתיד טוב יותר לכולנו כאן. אפשר גם לחזור אחורה בשיר ולקרוא את הטורים הקונטרסטיים: "בעוד מטוסיהם מרחפים בלי שורשים / אנחנו הפירות: / מתוכנו צומחים הוורדים, / והקוצים", כטורים שבהם בעצם הניגודיוּת היא מדומה: למטוסים אכן אין שורשים אבל לבני האדם יש; לפירות יש וזה המקור להשוואה. החיים האנושיים, הטבעיים, ולא המלחמה וכלי המשחית שלה. לכן גם מערוף כותב (למעלה) שאנחנו עומדים על אותה שפת תהום שממנה נדחפנו.

שירי הספר עוסקים רובם ככולם בתיאור הכאב, הסבל והמוות הפלסטיניים בעזה. אם לא נדע להקשיב גם להם לא נוכל לדעת להקשיב גם לעצמנו וכך לא נירפא ונדע עוד ועוד מלחמות. עותק מספר השירים החשוב הזה, "לבכות מול הנהר פעמיים", קיבלתי מחברתי המשוררת איאת אבו שמיס ואני מודה לה על כך.