אִם אַתָּה עַם אַדִּיר בֶּאֱמֶת, הַצְבַּע לְעַצְמְךָ / אָאוּלָד אחמד

אִם אַתָּה עַם אַדִּיר בֶּאֱמֶת, הַצְבַּע לְעַצְמְךָ / אָאוּלָד אחמד

תרגום לעברית: יותם בנשלום

אִם אַתָּה עַם אַדִּיר בֶּאֱמֶת

הַצְבַּע לְעַצְמְךָ בְּבוֹא הַשָּׁעָה הַמַּכְרַעַת.

אִם לִהְיוֹת מְשָׁרֵת חָשְׁקָה נַפְשְׁךָ

אַל תְּשָׁרֵת מֶמְשָׁלָה, לָהּ אֱמֹר – אַמָּה אַתְּ

אִם אֱלֹהִים אֲהוּבְךָ לְבַדְּךָ

סַפֵּר לוֹ: יְתוֹמִים אָנוּ, וְנִבְרֵאנוּ לַשָּוְא

אִם קָרָאתָ רַק סֵפֶר אֶחָד בִּלְבַד

קַח אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמְּךָ לָרוֹפֵא

כְּדֵי שֶׁיֵּלְדוּ אוֹתְךָ שָׁם בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב.

אִם חֻקָּתָם הִיא לְמִי שֶׁאֵינָם כְּמוֹתֵנוּ

לְנָשִׁים שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ

לַזְּמַן שֶׁאֵינֶנוּ זְמַנֵּנוּ

וְכֵן לְמִשְׁטֶרֶת הַגּוּף

וְכָל גּוֹרָלֵנוּ אָבַד בְּתוֹךְ עֲרָפֶל

וְגַם הָעֲרָפֶל אָבַד

וְעִמּוֹ הָאָרֶץ

כִּי אָז אֶבֶן הַשִּׁיר שׁוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית

גַּם אִם כְּבַת יַעֲנָה אַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת מִמֶּנִּי וּמִשְׁכְּמוֹתִי

עוֹדֵנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, חִיּוּבִית אוֹ שְׁלִילִית

אִם אַתְּ אִשָּׁה אֲמִתִּית

הָשִׁיבִי עַכְשָׁו אֶת כֻּלָּנוּ אֶל תּוֹךְ בִּטְנֵךְ

וּלְמַעַן נִשְׁתַּוֶּה הוֹלִידִי אוֹתָנוּ נָשִׁים

כִּי זֶה שֶׁשְּׁמוֹ גֶּבֶר אֵינוֹ זוֹכֵר מֵאַיִן בָּא.

אִם אַתָּה עַם אַדִּיר בֶּאֱמֶת הַצְבַּע לְעַצְמְךָ.

השיר שלפנינו מופיע בתוך ספר הפרוזה החדש, הרומן "לבד בחדר בבית מלון" מאת המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, שראה אור לאחרונה בהוצאת נוודים לספרות מקור בעריכת עינת יקיר ויפתח אלוני (עמ' 69-68). ברומן זה, שהוא ספר הפרוזה החמישי של גרוסמן, שלה גם שישה ספרי שירה, היא מתארת את מסעותיה והרפתקאותיה בפסטיבלי השירה באירופה בתקופה שבין קיץ 2013 לחורף 2016 וכן את חייה עם משפחתה הצעירה בתל אביב. הרומן חושף אותנו לתרבות פסטיבלי השירה; לשלל דמויות ספרותיות צבעוניות יותר ופחות (גילוי נאות: גם אני מופיע ברומן לרגעים כדמות), שגרוסמן פוגשת בדרכה ולעוד עניינים הקשורים בחיים הספרותיים. אחת מנקודות החיכוך המעניינות של הרומן היא הקשר שנוצר בין גרוסמן כמשוררת ישראלית לבין קבוצת משוררים ערביים שהיא פוגשת במהלך הפסטיבלים בהם המשורר הפלסטיני נאצר ראבח, המשורר האלג'יראי היימן והמשורר התוניסאי אאולד אחמד. מצד אחד נוצר כאן קשר חם ואוהד אך מצד שני המתח הגיאו-פוליטי משפיע על היחסים וגם מקשה עליהם. אחד המפגשים בין גרוסמן להיימן חושף את המתח הזה: "לגמנו יין וצחקנו. היימן דיבר 'פוליטיקה פוליטיקה,' ואני השבתי 'פואטיקה פואטיקה.' היימן דרש לדבר איתי על הכיבוש, ואני סירבתי לדבר על דבר שאינו שירה." (עמ' 44).

הקשר שנוצר בין גרוסמן לבין אאולד אחמד יפה במיוחד ורב-עלילות באופן יחסי ברומן אבל לא ניכנס אליו כאן ונתמקד בשיר. אחד האלמנטים המיוחדים ברומן "לבד בחדר בבית מלון" הוא האפשרות להיחשף למעבדה השירית של כמה משיריה של גרוסמן וגם לאלו של המשוררים שהיא בחרה לפרסם בספר בתרגומיהם לעברית. המקרה שלפנינו מתרחש בתחילת הפרק ה-12 מתוך 21 פרקי היצירה במסגרת אירועי הקראת שירה שאליהן גרוסמן הוזמנה על ידי המשורר האיטלקי קלאודיו פוצאני, תושב העיר ג'נובה באיטליה. וכך היא כותבת קודם שהמשורר אאולד אחמד מקריא את שירו בפני הקהל המקומי: "בערב האחרון בג'נובה [ביוני 2014] לגם המשורר התוניסאי אאולד אחמד כמות לא ידועה של כוסות יין אדום, כהגנה לקראת העלייה לבמה, לקרוא שיר, למרות שלא היה אחד מן הקוראים באותו ערב. אף על פי כן דרש להעפיל לדוכן ובאורח פלא הצליח לשכנע את קלאודיו פוצאני, להניח לו לעלות ולקרוא. אאולד פתח את ספרו וקרא" (עמ' 68). כעת מובא השיר ולאחריו היא מוסיפה: "אאולד קרא את השיר בלשונו, בערבית, וחצב להבות. הוא גילה בקהל דוברי ערבית, שלא הרפו ממנו ועמדו סביבו וביקשו להמשיך להאזין לבשורתו. הוא היה מוגן באהבתם, שכרותו התנדפה ודבריו נשמעו הגיוניים. מאזיניו התמלאו מנוכחותו. הוא עשה מה שנולד לעשות, נווד במסע שירה קבוע, מאחורי מיקרופון, אוחז בספר שיריו" (עמ' 69). לא במקרה מתעכבת גרוסמן על החום שבו נעטף אאולד בידי הקהל, שכן היא חוותה חוויות אחרות לגמרי בהופעותיה כמשוררת ישראלית יחידה אז באירועים הללו. בפסטיבל השירה במרסיי, צרפת, למשל, שנערך בחורף 2013, "מנחה הערב הכריז שאני מישראל. איש מן העומדים לא מחא כפיים. שתיקה עיקשת וגאה עמדה בקהל. רק היימן [המשורר האלג'יראי] מחא לי כפיים נרעשות, וכעבור רגע הסתובב אל הקהל וקרא: 'אני הערבי היחיד כאן ואני היחידי שמוחא לה כפיים? אתם השתגעתם?' הקהל פרץ בשאגות צחוק, שהשתנו למחיאות כפיים סוערות" (עמ' 41-40).

נראה כי לא במקרה בחרה גרוסמן להביא אל ספרה החדש את שירו זה של אאולד אחמד, שכן השיר משקף רצון לעצמאות מחשבתית וגם תודעה פמיניסטית של משורר. ארבע הטורים הראשונים שלו יכולים להיהפך בקלות למרובע-שירה פוליטי בן-זמנינו: "אם אתה עם אדיר באמת / הצבע לעצמך בבוא השעה המכרעת. / אם להיות משרת חשקה נפשך / אל תשרת ממשלה, לה אמור – אמה את". אני יכול לחשוב על הטורים הללו גם בהקשר של העם האיראני באיראן והעם היהודי ואזרחי ישראל כאן אצלנו, בישראל. אלה גם אלה נתונים לחסדי ממשלותיהם ולא השכילו להיפרע מהן כדי למנוע את מצב המלחמה שבו אנו נתונים כאן. השיר של המשורר התוניסאי אאולד אחמד קורא אפוא לחירות ומזכיר ברוחו אולי את מה שעשה בשעתו בן עמו, סוחר הירקות מוחמד בועזיזי, שהצית עצמו לאות מחאה נגד המשטר במדינתו, דבר שהוביל בסופו של דבר לאירועי מחאה עממיים, שהפילו את המשטר בתוניסיה ועוררו תסיסה והתקוממויות עממיות נוספות גם במדינות ערביות אחרות ברחבי המזרח התיכון, במה שכונה אז, האביב הערבי (2011-2010).