אֵיךְ לְהַסְבִּיר לְךָ מָה אֲנִי מַרְגִּישָׁה / כרמית מנדל-עדני

יֵשׁ אֵיזֶה רֶגַע

שֶׁאַתְּ מְבִינָה

שֶׁהָעוֹלָם לֹא רַק עוֹבֵר לְיָדֵךְ

הוּא יָכוֹל לְהִתְנַגֵּשׁ בָּךְ

חֲזִיתִית

עִם הָרֹעַ

בְּכָל הַכּוֹחַ

וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲזֹר לָךְ

לִבְלֹם

אוֹ לִבְרֹחַ.

השיר שלפנינו מופיע בספר הביכורים של המשוררת כרמית מנדל-עדני, "זמן בציר" (2024, הוצאת רכס, עורכת: טל איפרגן, עמ' 12). בחרתי בשיר הזה לאחר האזנה ברדיו לכתבה של מיכל פעילן בערוץ 12 על זוג הורים, מוזיקאים, שלומי ושחר מטיאס ז"ל, שנרצחו בטבח של השבעה באוקטובר בקיבוץ חולית והותירו אחריהם שלושה ילדים יתומים. אולי ההשלכה שלי מהמקרה הנורא הזה על השיר היא נמהרת מדי אבל בגב הספר מצוין כי "כאשר 'את מבינה שהעולם לא רק עובר לידך' אלא 'יכול להתנגש בך חזיתית', נולדת שירה". במילים אחרות, זו שירה של מי ששרדה כדי לספר על ההתנגשות החזיתית עם הרוע. זה לא בהכרח מאפיין את כל שירי הספר "זמן בציר" ואולי אפילו כלל לא מאפיין אותם במרביתם – לא הייתי מתאר אותו כספר שירה קודר, להיפך אפילו, יש בכתיבה של כרמית מנדל-עדני הרבה מן האהבה והחושניות הטובה, למשל – אבל התפיסה כאן היא מאוד דטרמיניסטית ומפוכחת ומזכירה את הדיבור הזה המוכר על כך שרק מי שכואב לו יכול להסביר את הכאב עד הסוף.