אֵין לִי אֲוִיר לְשִׁירִים אֲרֻכִּים / מולי פלג

בדומייה / מולי פלג

אֵין לִי אֲוִיר לְשִׁירִים אֲרֻכִּים.

אָמָּנוּת הַצִּמְצוּם אוֹ

צִמְצוּם הָאָמָּנוּת,

אֵיךְ שֶׁלֹּא תִּקְרְאוּ לְזֶה.

פּוֹל אוֹסְטֶר אָמַר לִי פַּעַם:

שׁוּרוֹת הַשִּׁירָה שֶׁלִּי הָלְכוּ וְהִתְאָרְכוּ הָלְכוּ וְהִתְאָרְכוּ,

וּפִתְאוֹם מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בִּפְרוֹזָה.

הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲנוֹת לוֹ (לֹא חָשַׁבְתִּי

עַל זֶה אָז), הַשּׁוּרוֹת שֶׁלִּי הוֹלְכוֹת

וּמַרְזוֹת, עַד

שֶׁאֶמְצָא אֶת

עַצְמִי

בְּדוּמִיָּה.

שיר ארס-פואטי מאוד מעניין מצאתי בספר-שיריו האחרון עד כה של משורר החודש שלנו, ד"ר מולי פלג, "בימי תהייה" (2025, הוצאת קתרזיס, עריכה: נעה שבתאי, עמ' 73, שם הספר תורגם כ-Days of Wonder). יש כמה וכמה היבטים אפשריים לדיון בשיר המעניין וה'ממזרי' הזה (ממזרי בעיצובו ובתובנותיו המורכבות יותר ממה שנדמה בקריאה הראשונה בו). ראשית, הפתיחה, שמזכירה את "אין לי ראש למילים ארוכות" כתחילת "שיר הפרחה" הידוע (מילים: אסי דיין) עם כל ההבדלים הקיימים בין השיר של פלג לבין הפזמון של דיין, הלחן של צביקה פיק והביצוע הנודע של עפרה חזה בסרט "שלאגר" (1979). שנית, הופעתו בשיר של הסופר היהודי-אמריקאי המפורסם, פול אוסטר (2024-1947), מחברם של הספרים "המצאת הבדידות", "הטרילוגיה הניו-יורקית", "מר ורטיגו" ועוד, שבהחלט ייתכן שהתקיימה במציאות, אולי נפגשו השניים באחד מביקוריו של אוסטר בישראל, מוסיפה לשיר נופך נוסף, של בעל-ידיעה או בר-סמכא, שכביכול קובע כאן עובדה על ההבדל בין שירה לבין פרוזה (האורך). היבט נוסף הוא של מסקנתו של הדובר בשיר, בן-דמותו של המשורר, על כך שהשורות שלו הולכות ומרזות – ודוק, הוא לא כתב מתקצרות אולי כי השורות הן כאיבר מן החי של בעל הדברים – מה שיוביל אותו בסופו של דבר לדומייה, שהיא אולי אפילו מילה עוד יותר חזקה בעברית משתיקה (זו שאלה נפרדת לדיון). לצד כל אלה יש כאן גם משהו לא אופנתי שכן השירים הארוכים נעשו לאופנתיים בדורנו והנה בא כאן המשורר ד"ר מולי פלג וכמו מתריס, אני דווקא הולך ומקצר או הולך ומרזה כי אין לי אוויר ליותר מזה או כי אני לא רוצה לגלוש לפרוזה או כי בסופו של דבר אני אשתוק. השיר אגב מופיע בשער הרביעי של הספר ששמו "חבוי".