ישראליוּת / מולי פלג
שׁוּב הַמָּוֶת יָצָא לְטִיּוּל צָהֳרַיִם.
שׁוּב הֶהָמוֹן נִדְרַךְ,
מִתְמָרֵק לְבִקּוּר אֶפְשָׁרִי.
אֲרוֹן הַכְּאֵבִים נִפְתַּח,
שֻׁלְחַן הַסֵּבֶל נֶעֱרַךְ,
בַּסָּלוֹן מִתְאַוְרֵר עֶצֶב טָרִי.
הַצָּרְפָתִים,
שַׁרְמַנְטִים שֶׁכְּמוֹתָם,
מְכַנִּים אוֹרְגַּזְמָה – מָוֶת קָטָן.
אֶצְלֵנוּ,
מָוֶת הוּא
אוֹרְגַּזְמָה קְטַנָּה.
השיר "ישראליוּת" פותח את ספר שיריו הרביעי של משורר החודש שלנו, ד"ר מולי פלג, "בימי תהייה" (2025, הוצאת קתרזיס, עריכה: נעה שבתאי, עמ' 9). לספר בעל 148 עמודי השירה יש שבעה שערים, ששמותיהם כולם הם בני מילה אחת בלבד, בהלימה עם אמנות הצמצום שפלג דוגל בה: הגוף; מדויק; חופן; חבוי; חשוף; אוזל; תם. הקריאה במכלול שירתו של מולי פלג מלמדת כי אחד הפרויקטים העיקריים שלו הוא הניסיון להגדיר את הישראליוּת. זה יכול להיתפס כפרויקט יומרני אבל השיר שלפנינו מוכיח שהוא לא כזה. מבטו הביקורתי של המשורר כמו מתלווה כאן לטקסי האבלוּת הישראליים, אולי גם היהודיים, אולי בימי מלחמה ונדמה לי שהוא מוכיח את החברה הישראלית על זילוּת היחס שלה כלפי המוות ובהשלכה מכך, כלפי החיים. זו דווקא תפיסה לא מקובלת של הישראליים בעיני עצמם לעומת החֶבְרוֹת הסובבות אותנו אבל דווקא משום כך המבט של פלג מעניין, ביקורתי, אחר, גם אם הוא נדמה לנו מוכר מדי בקריאה ראשונה. יש בו איזה טוויסט שיכול אפילו לעורר אי נוחות: האם הישראליוּת היא התענגוּת קצרה על המוות?
