לוליינית / נגה אולמרט
אַל תַּרְפּוּ אֶת יָדַי
אַל תַּרְפּוּ.
אֲנִי עֲדַיִן כָּאן
אוֹחֶזֶת בְּפִסּוֹת
שְׁקוּפוֹת, נִתְלֵית
עֲלֵיהֶן, מַמְרִיאָה
כְּמוֹ לוּלְיָנִית.
זוֹחֶלֶת עַל קוֹצִים
בְּדֶרֶךְ לֹא סְלוּלָה
מַקְשִׁיבָה לַקּוֹל שֶׁלִּי –
הֶמְיָה צְלוּלָה
שֶָל תִּקְוָה.
אַל תַּרְפּוּ אֶת יָדַי
אַל תַּרְפּוּ.
השיר "לוליינית" חותם את ספר השירים החדש, השלישי, של משוררת החודש שלנו, נגה אולמרט (ילידת 1974, גואטמלה, רחובות), "לוליינית" (2026, הוצאת עמדה, עריכה: אלי הירש, 101 עמ') ולמעשה נתן לספר את שמו. לכאורה אני עושה כאן ספוילר, בפרסום השיר האחרון בספר אבל למעשה, הספר ערוך כך שאפשר לקרוא אותו גם מהסוף להתחלה ולא לצאת נפסד. בגב הספר כתב העורך, המשורר אלי הירש, אחרית דבר מאוד מרגשת בעיני וגם רלבנטית לקריאת השיר הזה, אם כי אפשר לקרוא אותו גם בלי ידיעת הנסיבות הביוגרפיות של אולמרט. אצטט מתוכה כמה קטעים: "אם נְדַמֶה את הטרשת הנפוצה לחבל דק שנמתח בין פסגות, המשוררת נגה אולמרט פוסעת ואפילו רוקדת עליו כמו לוליינית פלאים. זה אתגר סבוך של שיווי משקל, לא רק בין המחלה לבין דבקות בחיים ובשירה, אלא גם בכנות שאין לה קץ – יכולת יוצאת דופן לתאר את רגעי הייאוש בכל חשכתם, את המפלות ומפחי הנפש, את תחושות התלות, חוסר האונים, הבושה – לבין נכונות מתמדת למצוא תקווה ולתור אחר המילים הכי צלולות והכי מדויקות כדי להאיר בהן את האפלה. מתוך שיווי המשקל הזה מתהווה שירתה רבת היופי של אולמרט, שיש בה כאב נוקב לצד כוח יצירה בלתי נדלה".
"אולמרט לא מכחישה את המחלה אפילו לרגע, אבל מגייסת את כל כשרונה ואומץ לבה כדי לתת לה קונטרה", כותב הירש בפתח הפסקה הבאה של דבריו, וגם אני לא אכחיש אותה תוך כדי הקריאה בשיר הלוליינית שלפנינו אבל נדמה לי שהשיר מצליח דווקא לזקק משהו מבעד או מעבר למחלה, כמו מתעלה מעליה, כמו אותה לוליינית בקרקס, מתריס לעומתה אבל לא רק לעומתה. זהו שיר שכמוהו כמניפסט של כוח-רצון אנושי של מי שחולמת בגדול, שמבקשת להיאחז בחיים וגם בחלומותיה בתוכם, ומבקשת מהזולת, כל זולת שתרצו לחשוב עליו, לא לקרקע אותה ואת תעופתה ולתת לה להמריא. שיר-מוטיבציה, אפשר גם לקרוא לזה כך. התרסה הן נגד המציאות הקיומית שנכפתה על הדוברת בשיר אבל בה בעת גם מאבק כנגדה מתוך מטרה להקשיב לקול הפנימי שלה שהוא קול של "המיה צלולה של תקווה". מכיוון ששירי הספר עוסקים גם באסון של טבח השבעה באוקטובר, אני יכול לחשוב על השיר הזה גם כשיר שיכול לרומם את רוחם של מי שנפצעו בגוף ובנפש ונמצאים עתה בתהליך שיקום. באה נגה אולמרט כאומרת להם ולנו: אני לוליינית וגם אתם יכולים להיות אם רק תאמינו בעצמכם ובכוח הפנימי שלכם (מי שחושב שמדובר כאן בדביקוּת ניו-אייג'ית, מוזמן לקרוא את הספר כולו ולראות שלא בכך עסקינן).
