אַתֶּם חוֹשְׁבִים עָלַי בִּכְלָל, הַמִּשְׂתָּרְכִים? / תומס הרדי

דבר הכלב המת וֶוסֶקס אל משק-ביתו / תומס הרדי

נוסח עברי: צור ארליך

 

אַתֶּם חוֹשְׁבִים עָלַי בִּכְלָל,

הַמִּשְׂתָּרְכִים?

אַתֶּם חוֹשְׁבִים עָלַי בִּכְלָל

מִדֵּי פַּעַם?

אַתֶּם חוֹשְׁבִים עָלַי בִּכְלָל

שָׁעָה שֶׁמִּזְדַּחֵל הַלֵּיל

וְהָעוֹפוֹת צוֹרְחִים אֶל-עָל

בִּמְעוּפָם?

 

אַתֶּם קְצָת מְחַפְּשִׂים אוֹתִי,

הַמִּשְׂתָּרְכִים?

אַתֶּם קְצָת מְחַפְּשִׂים אוֹתִי

רוֹבֵץ בָּטֵל?

אַתֶּם קְצָת מְחַפְּשִׂים אוֹתִי

בָּרְגָעִים הַנְּאוֹתִים

לָצֵאת בְּיַחַד שׁוֹעֲטִים

לָרוּץ בַּתֵּל?

 

כְּשׁוֹמַעֲכֶם קְפִיצָה אוֹ דַּהַר,

מִשְׂתָּרְכִים,

כְּשׁוֹמַעֲכֶם קְפִיצָה אוֹ דַּהַר

– אֲנִי, כְּאִלּוּ –

כְּשׁוֹמַעֲכֶם קְפִיצָה אוֹ דַּהַר

בַּמַּדְרֵגוֹת אוֹ אֶל הַשַּׁעַר,

זֶה לֹא אֲנִי, לְרֹב הַצַּעַר,

לֹא אֲנִי, לֹא.

 

אִם תִּקְרְאוּ לִי כִּבְעֵת שֶׁיְּדַעְתִּיכֶם,

מִשְׂתָּרְכִים,

אִם תִּקְרְאוּ לִי כִּבְעֵת שֶׁיְּדַעְתִּיכֶם,

עֵת אַהֲבוֹת,

אִם תִּקְרְאוּ לִי כִּבְעֵת שֶׁיְּדַעְתִּיכֶם,

לֹא אוּכַל לוֹמַר שֶׁרְאִיתִיכֶם,

לֹא אוּכַל לוֹמַר שֶׁשְּׁמַעְתִּיכֶם,

לֹא אָבוֹא.

 

אני לא יודע עד כמה הסופר האנגלי תומס הַרְדִּי (1928-1840) מוכר לקורא הישראלי בן זמנינו, לא כל שכן לסופרים ולמשוררים בדורנו. בעוונותיי, לא נחשפתי ליצירותיו, הוא נודע בעיקר כ"מחבר רומנים מצליח" אך אני יודע כי למשל אצל סופרי ומשוררי דור תש"ח הוא נחשב לאחת מקריאות החובה בארגז הכלים הספרותי שלהם. דווקא משום כך, מבחר השירים פרי עטו בתרגום מאנגלית מאת ידידי, המשורר הישראלי צור ארליך, הוא בשורה מרנינה של ממש. המבחר נקרא "קיכלי בחשכה" (2025, הוצאת דחק, עורך: יהודה ויזן, 93 עמ') וכולל מבוא מאת ארליך, שהוא יצירה ספרותית בפני עצמה בשם "משורר במידת אדם" (עמ' 17-9). ארליך מספר לנו במבוא כי הרדי כתב שירים כל ימיו אך החל לפרסם ספרי שירה רק כשהתקרב לגיל שישים ומיצה את כתיבת הסיפורת (עמ' 10). "השירה נשארה בפנקסים, עד שחדל מעיין הפרוזה", הוא מבהיר (שם, עמ' 11-10). ההתייחסות לנוסח הכתיבה של הרדי מצדו של ארליך היא מעניינת גם אם לא נהירה לי עד תום. הוא מציין כי מכאלף שיריו של הרדי אין שניים הזהים בתבניתם הרתמית וכי הוא הקפיד ליצור ברייה מוזיקלית חדשה כמעט בכל שיר וחותם בכך שהרדי כתב בתבניות משקליות ובמתכונות חריזה שהוא נצמד אליהן בתרגומו אך לא מרחיב לגביהן ואולי היה מקום לעשות זאת לטובת הקורא ההדיוט, כמוני. בכל אופן, המבוא מענג לקריאה ועוד לא קראתי בכל שירי הספר, הכולל בסופו גם מחזה פיוטי מסקרן בשם "השליטים", "המתאר את מלחמות נפוליאון ומהרהר, כטולסטוי בשעתו, בלקחיהן המטא-היסטוריים" (עמ' 15). מן המבוא אני למד כי המבחר כולל שירים מתוך כמה ספרי שירה אם כי נדרש לפענח מאלו ספרי שירה בדיוק והדבר לא נמסר לקורא בצורה ישירה בדרך כלל. ספר השירה הראשון של הרדי פורסם ב-1898 ונקרא "שירי וֶסקס", "כשמו של המחוז הבדיוני שבו התרחשה רוב הסיפורת שלו" (עמ' 11). ספר שירים נוסף של הרדי המוזכר בשמו כאן הוא "שירים 1913-1912", שבו הוא מתאר את אבלו לאחר פטירת אשתו הראשונה, אמה גיפורד, שחיזוריו אחריה שימשו לו כהשראה גם לרומן הראשון שפרסם בשמו, "זוג עיניים כחולות".

השיר שבחרתי לפרסם כאן הוא בעצם אחד משניים שבהם מתאר הרדי את הצער "על מותם של בעלי חיים אהובים: חתול וכלב. החתול, 'חבר אילם', מת ב-1914 [ארליך מתכוון כאן לשיר "מילים אחרונות לחבר אילם" המופיע בספר בעמ' 71-69], ואילו הכלב שזכה לשם מחוז-כיסופיו של הרדי, וֶסֶקס מת חודשים לא רבים לפני הרדי עצמו" (עמ' 15). השיר על "דבר הכלב המת ווסקס אל משק-ביתו" מופיע בספר בעמ' 73-72. נקודת המבט הכלבית של השיר היא מכמירת-לב ומדובבת אולי את המחשבות שיש לבעלי כלבים אוהבים על אלו החושבים את כלביהם ליצורים זניחים בעולמם בה בעת שהללו משמשים עבורם לחברים הקרובים ביותר. הנוסח העברי שארליך נותן לשיר הוא תענוג בפני עצמו, שגם בהיעדר המקור בפנינו, מאפשר הנאה אסתטית משיר, שבסופו של דבר הוא עצוב.