כורעת ברך / שושי קלאס
אָדָם לֹא נוֹלַד נָחוּת
זֶה תָּמִיד אָדָם אַחֵר
שֶׁמַּנְחִית אוֹתוֹ
כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ רָם
נֶכְדִּי הַקָּטָן פּוֹנֶה אֵלַי
אֲנִי כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ לְהָשִׁיב
השיר החכם שלפנינו, "כורעת ברך", מופיע בספר השירים החמישי של המשוררת שושי קלאס (ילידת 1953, חיפה, חייתה והקימה משפחה בדרום אמריקה), "להקשיב לערפל המתפזר" (2024, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: ד"ר צדוק עלון, אביבית חזק ואדוה קמחי חן, עמ' 88), שקדמו לו הספרים "שירים נטולי חרוז ופחד" (2014, הוצאת אחווה), "אניגמה" (2015, הוצאת פיוטית), "החלקיק האלוהי של הצחוק" (2019, הוצאת ספרי עיתון 77) ו"פני הדברים" (2021, הוצאת עמדה). לספר חמישה שערים ובהם שירים העוסקים בענייני השעה והזמן, שירים על המשפחה, על הזוגיות הקמֵלה בעקבות הזִקנה וקשייה ועוד. השיר "כורעת ברך" מופיע בשער החמישי והאחרון, ששמו: "לפנות מקום למחר", כמו מתכתב עמו כי השיר עוסק לא רק בחיי הדוברת או בתובנותיה אלא גם בדור ההמשך שלה, בנכדהּ, שיכול לסמל את יום המחר.
עם זאת, עניינו של השיר הוא דווקא לא בהעברת השרביט מדור לדור אלא בנושא אבולוציוני אחר: המאבק הבין-דורי או בעיקר: המאבק בין אנשים. בימים של ערב בחירות, מרענן לקרוא גם שיר כזה, שמראה שאפשר לנהוג גם אחרת. "אדם לא נולד נחות", קובעת הדוברת בשיר של שושי קלאס, "זה תמיד אדם אחר / שמנחית אותו / כדי להרגיש רם". אם השיר היה נחתם במילים האלו היינו נותרים חסרי תקווה, כחיות תמימות החשופות לחיות הטרף שבסאוונה, אך המשוררת ממשיכה איתנו הלאה לעבר האפשרות לתיקון ומספרת: כשנכדי הקטן פונה אלי / אני כורעת ברך להשיב. המסר הרוחני כאן הוא כפול: גם מבט בגובה העיניים כלפי כל אדם וגם הימנעות מלהתנשא על אדם אחר.
טוב עשתה המשוררת וטוב עשו העורכים, שהטביעו את מילות השיר הקצר הזה בגב הספר. הוא לוכד את הנפש בחוכמתו ועושה זאת בענווה.
