יוֹם רִאשׁוֹן / סיגל אשל
רוּחַ קַלָּה מַרְטִיטָה
עֳפָאַי לִשְׁחָקִים עֲלוּמִים
בְּאֵיבָרַי מִתְפַּרְקֶדֶת נִצֶַת הַשָׁקֵד
שׁוֹרֶקֶת מִזְמוֹר לְדָוִד
בְּשׁוּלֶיהָ רִקְמָה בְּזָהָב כָּבֵד.
דַּאֲגוֹת הַיּוֹם-יוֹם
פְּשׁוּטוֹת,
מְרַחֲפוֹת בַּחֲלַל הַחֶדֶר
כַּעֲדַת פַּרְפָּרִים שִׁכּוֹרָה
וְאֵין בְּפִיהֶן תְּבִיעָה אוֹ בְּשׂוֹרָה.
אֵינִי יוֹדַעַת דָּבָר
וְקַל לִי מְּאוֹד בְּאִי
כָּאֳנִיָּה מְכֻנֶּפֶת בְּמֵי הַשָּׁמַיִם
אֲנִי מַפְלִיגָה מִחוּץ לַזְּמַנִּים
וְקַלּוּ מְאוֹד הַמַּיִם.
המשוררת וגם הזמרת סיגל אשל היא משוררת החודש שלנו וזאת במסגרת המדור בעריכתה ובבחירתה של טל פאר! השיר המופיע כאן, "יום ראשון" (ביום ראשון!), לקוח מספר השירים החדש, השלישי שלה, "אישה בלי רישיון" (2025, הוצאת עמדה, עורך ראשי: רן יגיל, עמ' 34). לספר הזה קדמו הספרים "דם בודד" (2001) ו"איפה זה שם" (2019), שניהם ראו אור באותה ההוצאה, שופרא, ונערכו ע"י אותו העורך, אילן שיינפלד. הנה כמה מילים שליקטתי על אודות סיגל אשל מהמרשתת כי עדיין אין לה ערך ויקיפדיה משלה ואולי הגיע הזמן שיהיה: היא נולדה ב-1960 (התאריך צוין כאן לא מכבר עם השיר "יש ועולה בי" מתוך הספר במסגרת המדור "חוגגים יום הולדת למשורר.ת"), גדלה בקיבוץ שער הגולן, בבגרותה עברה לתל אביב וכיום שוב גרה בשער הגולן. סיגל היא בתה של אשת החינוך רותי אשל שלונסקי ז"ל (2022-1936) ונכדתו של המשורר אברהם שלונסקי (1973-1900). באתר יקום תרבות קראתי שהספר הנוכחי היה אמור לראות אור ב-2022. אני מניח שהוצאתו נדחתה בשל מות האם ואחד מאחיה של סיגל, אורן, לשניהם מוקדש הספר ואולי גם בשל המלחמה שפרצה אחר כך.
הספר הנוכחי כולל 110 עמודי שירה הנפרשׂים על פני חמישה שערים ואלו הם לפי סדר הופעתם בספר: "זה היה ביתי"; "אישה בלי רישיון"; "אַרְטִיפִישְׁיָאל פָּרָדִיס"; "פופקורן ניצת דובדבן" ו"זה אף פעם לא הדבר". השיר שלפנינו, "יום ראשון", מופיע בשער המרכזי של הספר, "אישה בלי רישיון" ונראה שהוא מכוון באמת אל ראשית הדרך, ראשית השבוע, ראשית היצירה אבל גם לא מוביל בהכרח אל מקום סדור, מובן וידוע כי אם להיפך, אל התוהו: רוח קלה מרטיטה עפאיה (ענפיה) של הדוברת בשיר, המתדמה לעץ השקדיה, לשחקים עלומים; היא מעידה על עצמה שהיא אינה יודעת דבר וקל לה מאוד באי (אי בודד או אי הידיעה או אי של משהו שהוא אינו) ובהתדמותה לאנייה תוך שימוש בסיפור המקראי הנודע של פרשת נוח והמבול, היא מפליגה דווקא אל מחוץ לזמנים. כך, היום-יומי משתלב עם המיתי ונוצרת שירה שהיא שילוב של השניים אבל גם כזו שמבקשת ליצור לעצמה עולם משלה, לא בהכרח זה הצפוי או הנורמטיבי.
