בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַבָּא אֲנִי אֶסַּע לְלַאס וֵגַאס / טליה פרידמן

יום הזיכרון / טליה פרידמן

בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַבָּא אֲנִי אֶסַּע לְלַאס וֵגַאס.

תְּחַפְּשׂוּ אוֹתִי בַּסִּיבוּב.

שֶׁאָבוֹא לִקְרֹא לָכֶם שִׁיר עַל אָח שֶׁלִּי בַּטְּקָסִים.

כִּי בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַבָּא

אֲנִי אֲשַׂחֵק בַּקָּזִינוֹ בְּלַאס וֵגַאס.

בֵּין הָרוֹלֶטָה לִמְכוֹנַת מַזָּל,

מָה נִשְׁאָר לִי לְאַבֵּד?

בֵּין רֵיְיזִים לִדְרוֹפִּים,

אֲנִי אֲנַסֶּה לִזְכֹּר רַק

כַּמָּה זִ'יטוֹנִים נוֹתְרוּ לִי בַּיָּד.

אֲנִי אֵלֵךְ לְאִבּוּד עַל הַסְּטְרִיפּ שְׁתוּיָה וְשִׁכּוֹרָה,

וְאֶצְחַק בְּקוֹל רָם: חַה חַה חַה חַה!

כְּשֶׁאַתֶּם תִּבְכּוּ בַּדּוֹקוֹמֶנְטָרִיִּים עַל הַבֵּן הָאוֹבֵד,

אֲנִי אֲאַבֵּד אֶת הָרֹאשׁ בִּפְּרִימוֹנְט.

בְּמוֹעֲדוֹן חַשְׂפָנוּת חָשׁוּךְ וּסְלִיזִי,

אֶמְצָא לִי עִם מִי לִגְמֹר אֶת הַלַּיְלָה.

וְאֶת זִקּוּקֵי הַדִּינוּר שֶׁל יוֹם הַמָּחֳרָת

אֶרְאֶה דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַסְּוִיטָה הַמַּלְכוּתִית בְּבֶּלַגְ'יוֹ,

וְאֶשְׁאַג לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים,

"בְּמוֹתוֹ, בְּמוֹתוֹ צִוָּה לִי אֶת הַחַיִּים.

אֶת הַחַיִּים."

השיר "יום הזיכרון" לקוח מתוך ספר שיריה השני של המשוררת טליה פרידמן (ילידת 1970, ת"א), "פקעות של זעם" (2024, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: דורי מנור, עמ' 49). את ספרה הראשון, "אבל אני רציתי חֶרֶב" (2022, הוצאת ספרי עיתון 77) הקדישה טליה לזכרו של אחיה, אורי פרידמן ז"ל והספר הנ"ל כולל כמה וכמה שירים שנכתבו לזכרו או בעקבות מותו. על סמ"ר אורי שרגא פרידמן, שנולד ברמת השרון ב-6.8.1975, שירת בחטיבת הנח"ל בגדוד 932, ונהרג מפגיעת רסיס של פצצת מרגמה, שנורתה בידי חיזבאללה למוצב כרכום באזור רצועת הביטחון בדרום לבנון ב-10.4.1996, קראתי באתר "לזכרם" של עירית רמת-השרון, בדף הנופל שלו. קראתי שם שהיה בוגר המגמה הפיזיקלית בתיכון "אלון" ושניגש לבחינות הבגרות ברמת חמש יחידות בכל מקצוע. קראתי גם על אהבתו לקריאת ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה, לספריו של מאיר שלו ולמוזיקה ישראלית ומוזיקת רוק כבד משנות השבעים. קראתי על שנת השירות הלאומי שהוא עשה בקיבוץ אורטל ברמת הגולן, על אהבתו לספורט אתגרי (סנפלינג) וההכנה שערך לקראת שירות צבאי קרבי וכן ששימש כמפקד וכרץ חמ"ל, שנע בין העמדות במוצב, אז גם נפגע בעת ההפגזה. קראתי על ערכיו ההומניסטיים וגם על אופיו האנטי-ממסדי ומתוך מכתב שלו, שפורסם באתר ונכתב שבועיים לתוך השירות הצבאי שלו (בטירונות) קראתי את דבריו אלו: "אז אני בצבא, כן הדהמתי את עצמי ולבשתי ירוק והצדעתי לכל מי שזז…".

נראה כי אחותו, המשוררת טליה פרידמן, מחזיקה בערכים דומים, הומניסטיים ואנטי-ממסדיים, אחרת לא הייתה יכולה לכתוב את השיר שלפנינו, שעליו כתב עורך ספרה, מנור, כי הוא מדגים כיצד היא מסרבת בתוקף לקחת חלק ב"קודשי-הקודשים של החברה הישראלית, פולחני הזיכרון הלאומיים". זה אמנם נכון ביחס לשיר הזה אבל זו לא הפרשנות האפשרית היחידה שלו. כלומר, זה נכון שיש בו "התרסה אמיצה" כלשונו של מנור בגב הספר ושפרידמן לא ממלאת כאן את התפקיד הפאסיבי המצופה, אולי, מאחות שכולה, אבל יחד עם זאת השיר טעון בכאב רב מנשוא, זה לא מקרי שהוא נחתם בשאגה שאפשר לקרוא גם כזעקה או כקריאת-קינה המדגישה לא רק את החיים הנהנתניים, שהשיר לכאורה מבקש לשקף, אלא גם את מותו של האח האהוב. כל הדברים הללו נעטפים בלשון הימורים, פרקטית, מעשית, מהיכל ההימורים העולמי, המכה של ההימורים, לאס וגאס, אבל זו גם לשון ההימורים של החיים ואולי גם לשון-מחאה או ביקורת שיש לפרידמן על מותו של אחיה ב"מלחמה ללא שם", כשם השיר העוקב בספר (עמ' 51-50), כלומר במצב שבו היו חיילי צה"ל כמטרות חיות לירי החיזבאללה באזור רצועת הביטחון בדרום לבנון, כל זה קרה כמעט בדיוק היום לפני שלושים שנה.