בַּשֻּׁלְחָן יֵשׁ יוֹתֵר מָקוֹם לְיָדַיִם / אלכס מלייב

מקום / אלכס מלייב

וְיֵשׁ עַכְשָׁו יוֹתֵר מָקוֹם

עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה

וּבְתוֹךְ מֵדִיחַ הַכֵּלִים.

הַכֹּל קָנִינוּ לְשִׁשָּׁה.

גַּם בַּשֻּׁלְחָן יֵשׁ יוֹתֵר מָקוֹם

לְיָדַיִם.

רַק אֲוִיר יֵשׁ פָּחוֹת.

וּפָחוֹת פְּעִימוֹת

וּפָחוֹת קוֹלוֹת

וּפָחוֹת רֵיחוֹת

וּפָחוֹת יָדַיִם

וּפָחוֹת מֵאִתָּנוּ,

פָּחוֹת וּפָחוֹת וּפָחוֹת

מִמְּךָ.

נובמבר 2023

השיר "מקום" פותח את ספר השירים "בֵּין הַבְּתָרִים" מאת אלכס מלייב (2025, הוצאה עצמית, עריכה: יונדב קפלון, עמ' 9). בגב הספר מצוין כי הכותב הוא אל"מ במיל' אלכס מלייב, הכותב אל ועל בנו, סגן יואב מלייב ז"ל, שנפל בהגנה על מחנה יפתח בשבעה באוקטובר 2023. עותק מהספר הזה קיבלתי לקריאה ימים אחדים לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי פעולות האיבה מהמשוררת נגה ספיר שצברג, חברת קהילה פעילה שלנו, תושבת קרית אונו, שהייתה בעצמה בהשקתו. הספר הזה הזכיר לי ספר שירים דומה וכמובן גם שונה בשם "שִׂיחָה חֲצִי שִׂיחָה" מאת אייל קמינקא, אותו פגשתי בפסטיבל השירה של מטולה בירושלים (2024, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: ענת לוין, 145 עמודים), שהמחבר כתב בעקבות מות בנו הבכור, סגן ינאי קמינקא ז"ל, בקרב במחנה זיקים באותו היום ולהבדיל עוד ספר שקיבלתי לקריאה בשם "מפתחות הנפש" מאת בר זהר, שנרצחה במסיבת הנובה בתאריך הנ"ל והיא בת 23 ולאחר מותה התגלו שירים רבים פרי עטה ורשימות-יומן שכתבה לעצמה. אלו הוצאו לאור יחד עם צילומים שלה בידי הוריה, קטיה ומאיר זהר (2024, הוצאת הליקון, עריכה: ציונה שמאי, 119 עמודים).

האם אפשר לבחון את הספרים הללו בכלים אמנותיים 'רגילים' שבהם אנו בוחנים ספרי שירה? האם נכון בכלל לעשות זאת? זו שאלה מורכבת, שאולי לא כאן המקום לעסוק בה. בפתח הדבר של הספר שלפנינו, שדומה אך גם מעט שונה מזה של קמינקא לעיל (ולהלן), מסופר כי "בבוקר השבעה באוקטובר 2023 היה יואב הקצין התורן במחנה יפתח שבמרחב זיקים. ברגע האמת [הוא בחר], יחד עם חיילי כיתת הכוננות, לרוץ לשער המחנה. הוא חתר למגע, ובקור רוח – תוך שהוא מעודד את מעט חייליו – הוביל קרב גבורה עיקש מול מחבלי חמאס רבים. במשך שעה ארוכה לחמו, בנחישות ובאומץ, עד שנפלו נוכח פני אויב. בזכותם מוצב יפתח לא נכבש, וחייהם של למעלה משבעים חיילות, חיילים, ואזרחים ששהו במחנה, ניצלו. לאחר שנפצע, בעודו מדמם ובשאריות, הוציא יואב מכיסו פנקס ועט, וכתב לאוהביו מסר אחרון שכולו תקווה ועוצמה". כמה גדול הוא הניגוד בין הטקסט הזה, המתאר קרב גבורה והתנהלות הרואית של הקצין התורן וחיילי כיתת הכוננות של המוצב, לבין השיר הפותח את הספר, שכולו רצון פשוט בחיי יום-יום והוא נכתב כחודש לאחר האסון. בסך הכל חבל כביסה ומדיח כלים ואולי גם סט סכו"ם שמתאים לשישה ועכשיו הוא חסר ועמו גם האוויר של בני המשפחה שנשארו ושל מי שנהרג ולא ישוב עוד.

בהקדמה לספרו של אייל קמינקא, "שיחה חצי שיחה", הוא פרסם טקסט שלו קרא "במקום הקדמה" ובו כתב כך: "בני הבכור נהרג ב-7 באוקטובר 2023, בקרב הגנה נועז בבסיס זיקים, הצמוד לרצועת עזה. הוא ושאר מפקדי פלוגת החילוץ וההצלה הצילו בגופם מאות טירונים, אזרחים ומשפחות בבסיס ובקיבוצים הסמוכים" וכאן האב מוסיף חריגה מכללי הטקס: "הספר הזה אינו ספר הנצחה. החשיפה לא פשוטה, וגם לא אליכם אני כותב". דבריו אלו מחברים אותנו בחזרה לשירו של אלכס מלייב, אביו של יואב ז"ל, שגם הוא כותב כאן לבנו וכמו מבקש לדבר איתו באמצעות השיר והשירים האחרים בספר, שנכתבו בין נובמבר 2023 לאוגוסט 2024 ולספר לו על מה שהווה בהיעדרו.