שָׂמָה סימנים / זמירה פורן ציון
אֲנִי
שֶׁאוֹתִי
לֹא מוֹחֲקִים
שָׂמָה סִימָנִים
חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי מוֹהֶלֶת
בְּכוֹס מַיִם עֲנָקִים
טִפַּת מִלִּים אַחַת
שֶׁנִּכְנֶסֶת לָכֶם יָשָׁר לַוְּרִיד
נָפַלְתִּי כֲּלִּי נִשְׁבַּרְתִּי
לֹא אֲבַקֵּשׁ שֶׁתֹּאהֲבוּ אוֹתִי
גַּם אִם לֹא תִּרְאוּ
גַּם אִם לֹא תִּקְרְאוּ
גַּם אִם לֹא תִּשְׁמְעוּ
אֲנִי
שֶׁאוֹתִי
לֹא מוֹחֲקִים
שָׂמָה סִימָנִים
השיר "שמה סימנים" מופיע קרוב לפתיחת ספר השירים החדש, השלישי, של המשוררת, האמנית וחוקרת הספרות ד"ר זמירה פורן ציון, "אל תשכחי לזכור, אל תזכרי לשכוח" (2025, הוצאת דייזי, עורך: אלי הירש, עמ' 14) ואי אפשר שלא להתעכב עליו אם קוראים את הספר ברצינות ולמעשה אפשר לקרוא דרכו את שלושת ספרי השירה של פורן ציון עד כה (השניים הראשונים, שנערכו גם הם בידי הירש: "אנא סמר", שראה אור ב-2022 בהוצאת ספרי עיתון 77 ו"אסור לכתוב על אושר" ב-2024 בהוצאת דייזי) בבחינת ספרים המכילים שירים שנועדו לשים סימנים או לשמש סימנים כנגד המחיקה. האם לפנינו שיר מחאה או שיר זעקה וזעם? נדמה שגם וגם. יש לו פתיחה וסיום שחוזרים על עצמם במעין מבנה מעגלי, נוקב והצהרתי: "אני / שאותי / לא מוחקים / שמה סימנים". הטורים הללו יכולים להתקשר גם לקורות חייה של המשוררת, שנולדה ב-1954 בישראל למשפחת עולים מעיראק, גדלה במעברת כפר ענא באור יהודה ולימים, בין שלל תאריה ועיסוקיה הייתה ממייסדות תנועת אחותי – למען נשים בישראל ברוח הפמיניזם המזרחי וממקימי קואליציית לבי במזרח להקצאה שיוויונית בחינוך ובתרבות. המאבק נגד המחיקה הוא אפוא מאבק נגד מחיקת הזהות והתרבות שממנה ולתוכה היא צמחה.
במרכז השיר דימוי יוצא דופן, רב-מימדי. הדוברת בשיר חולמת שהיא מוהלת בכוס מים ענקים טיפת מילים אחת, שנכנסת לנמענֵי השיר ישר לווריד. אפשר לקרוא את הבית השני של השיר גם כפי שנדפס, שורה אחר שורה: 'חלמתי שאני מוהלת' גם ליטרלית אבל גם בתפקיד היהודי המסורתי הגברי של מוהל אלא שכאן זה הפוך: לא במובן של חיתוך אלא במובן של הוספת טיפת מילים אחת לתוך כוס מים ענקים. 'מילים' כמו ברית מילה, שהשיר רומז לכך שהיא לא נכרתה כי יש קושי. הדימוי של כוס המים הענקים הוא דימוי בעל רוח לאה גולדברגית כמעט (כמו בשיר הילדים המפורסם שלה, "כובע קסמים", המתחיל כך: 'כל הימים, כל הימים / חולמת אני על כובע קסמים. / כובע קטן, מקושט נוצה / העושה כל מה שאני רוצה') אבל סיום הבית תוקפני אם גם לא רפואי: טיפת המילים תיכנס לכם ישר לווריד כמו שנותנים נוזלים לחולה באינפוזיה.
החלום או המשכו מסתיימים בנפילה ושבר טוטאלי ("כולי נשברתי"), כשחל טשטוש בין דמות הדוברת בשיר לבין הכוס הגדולה ואז ברגע הזה, הנורא והדרמטי, חוזרת המחאה ונדמה כי גם חוזר הזעם אל השיר אך עמו גם הגאווה: "לא אבקש שתאהבו אותי" ו"גם אם לא תראו" וכו' – כלומר, גם אם לא תשימו לב אלי כלל, כלומר אל היצירה שלי, לא תצליחו למחוק אותי כי אני אמשיך לשים סימנים באמצעותה.
