* / אסתי בר
דַּוְקָא לְיַד הַכִּנֶּרֶת
בְּמַטָּע רְחַב יָדַיִם שֶׁל מַנְגּוֹ
אֵלִיפְּטִי מְתַקְתַּק
הַמְּזַמְּרִים פְּרִיחָה כְּתֻמָּה מֵהַבֹּקֶר
מִתְעוֹרְרִים בִּי עֶרְגוֹנוֹת
שֶׁל טִיּוּל הֲלִיכָה רַגְלִי שֶׁשָּׁכַחְתִּי מִזְּמַן
רַגְלַי נוֹשְׁקוֹת לְכָל גַּרְגֵּר חוֹל
וַאֲנִי מְמַלְמֶלֶת אִתָּם פֶּרֶק מִסֵּפֶר תְּהִלִּים
וְלֹא אִכְפַּת לִי
לְאָן הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַגִּיעַ.
הידעתם/ן שמנגו, הפרי הקייצי הנפלא, שמוצאו מדרום-מזרח אסיה ושבארץ מגדלים זנים שלו בעיקר בגליל העליון ובאזור הכנרת, יכול להוביל לרגעים של קדוּשה או חוויה מיסטית? השיר שלפנינו הוא ההוכחה החיה לכך והוא מופיע בספר שיריה החדש של המשוררת אסתי בר, "עץ המנגו מדמם כתום" (2026, הוצאת עמדה, עורכים: רן יגיל וצדוק עלון, עמ' 54). בדש הפנימי של הספר מצוין כי אסתי בר פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה, נוסף על הספר הנוכחי: "רק רציתי להגיד" (2016, הוצאה עצמית); "לרקוד את החיים" (2018, הוצאת ארגמן מיטב); ו"מפויסת עם החיים" (2022, הוצאת צבעונים). כנראה שהספר החדש הוא הפירותי מבין כולם. בדש הפנימי האחורי מצוין כי בר היא תושבת ראשון לציון, אמא לשני בנים וסבתא לנכדים ועוד: "מורה לשעבר במשרד החינוך, מעצבת גראפית ובעלת תואר ראשון במדעי החברה" וגם: "אוהבת אמנות לגווניה, צילום, שירה כתובה וגם לשיר, ואוהבת במיוחד ספורט וחדר כושר. מלאה בתשוקה לחיים, באהבה לאנשים ובחיוך של אמונה ותקווה, למי שבאמת רוצה". נדמה לי שכל הדברים הויטאליים הללו באים לידי ביטוי בשיר שלפנינו אם כי יש בו גם איזו חמצמצות לצד המתקתקות של המנגו, כזו שבאה לידי ביטוי בפתיחת השיר (למה "דווקא") ובסוף הבית הראשון שלו. כך או אחרת, אם השיר הזה עורר בכם/ן תשוקה לפרי המנגו הנפלא או להליכה בדרך שלא בהכרח יודעים את סופה או את יעדיה הברורים כי אז הוא מימש משהו מייעודו.
