נדמה לי שכמעט ולא נעשים היום פולו-אפים לשירים המתפרסמים בעיתונות הספרותית שלנו. השיר מתפרסם, המשורר או המשוררת מפרסמים אותם ברשתות החברתיות, הקהל מגיב בהתלהבות גדולה יותר או פחות וזהו.
אולי אפשר לשנות גם את המציאות הזו. הנה למשל פולו-אפ קצר משלי לשיר "רמת הדר" מאת הסופרת והמשוררת שָׂרַי שביט (ילידת 1982, הוד השרון, תל אביב), שפורסם אתמול (שישי) במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ" בעריכת חברי בני ציפר, בעמוד הראשון, יחד עם עוד שני שירים מאת המשוררת מיטל נסים ("צוף" ו"בבריכה של הקטנים") ושיר אחד מאת המשוררת רוני אלדד ("כנף ציפור שיר"). לא בלתי מעניין לחשוב על כך שכל השירים הללו פורסמו בצד שמאל של העמוד, שבמרכזו מימין מאמר גדול ומרתק לקריאה וחדשני מאת חוקרת הספרות מרים נייגר-פליישמן (גם משוררת בעצמה) על שירו המפורסם של המשורר והסופר חיים גורי (2018-1923), "הנה מוטלות גופותינו". את מאמרה על גורי פותחת נייגר-פליישמן במילים "כמי שנולדה עם המדינה ראיתי בחיים גורי דמות איקונית, שקולה הממלכתי נישא על גבי שירים מדוקלמים בטקסי זיכרון לנופלים במערכות ישראל בבית הספר עם 'הנה מוטלות גופותינו', 'הבא ברכה לנערים' ושירים נוספים".
כדי להרחיב את היריעה בקריאת השיר של שרי שביט צריך לפענח כמה מילים או צירופי מילים בשיר, הניתנים לנו הקוראים כשמות קוד. בראש ובראשונה זו הכותרת, "רמת הדר", המכוונת אל אחת מארבע המושבות, שמהן נוסדה הוד השרון וכיום שכונה בעיר הזו. שטחה נקנה בידי כמה פילנתרופים ממשפחת אבו-כישאכ והיא נוסדה כיישוב חומה ומגדל ע"י בני העלייה החמישית מגרמניה במאי 1938. המושבה נבנתה על גבעה (רמה) סמוכה ליישובים כפר הדר ורמתיים והיו בה משקים קטנים ולול מרכזי (מתוך הערך הקצר על רמת הדר בויקיפדיה). אנו כמובן רואים את הקשר הביוגרפי בין רמת הדר לבין העיר שבה נולדה וגדלה שביט אבל גם נדרשים לזנק בזמן כמה עשורים קדימה מהשנה שבה הוקמה המושבה עד לשנים שבהן עוסק השיר, אולי סוף שנות השמונים.
מילה שנייה שכדאי לפענח ידועה אולי כמעט לכל ישראלי בן הזמן: חמציצים, אותם גבעולים ירוקים דקים ועסיסיים, שבקצותיהם פרחים צהובים ושבאמצעות מציצתם מופק עסיס חמצמץ ואולי מתוק. קריאה מדעית אודות החמציצים, צמחי בר פולשניים, תגלה שצריכה קטנה שלהם אפשרית אך גדולה מדי עלולה להיות רעילה ולפגוע במערכת העיכול. הצירוף השלישי שכדאי להתעכב עליו הוא "הפסטיבל העקום היחפני ההקלברי-פיני של הילדות", שרומז כמובן לרומן הנודע של הסופר האמריקני מארק טווין, "הרפתקאותיו של הקלברי-פין" (1884), שיצא לאור כהמשך לקודמו "הרפתקאותיו של תום סויר" (1976), ועלילתו מתרחשת בשנות השלושים של המאה ה-19 בעיירה קטנה בדרום ארה"ב שלפני ביטול העבדוּת. הקלברי פין נכלא ע"י אביו השתיין לאחר שהתעשר והאב דרש את כספו. הוא הצליח לברוח ובמנוסתו פגש בג'ים, עבד שחור שברח מגבירתו. יחד הם שטים על גבי רפסודה על נהר המיסיסיפי.
השימוש של שביט בחמציצים מזה וברומן החתרני של מארק טווין מזה, משתלב עם תחושת החופש והמרדנות של הילדים לכל אורך השיר, כשמנגד לה ניצבים היבטים ממסדיים יותר כמו למשל ליל הסדר, ערוץ אחד, טקס יום הזיכרון. המתח בין החופש הילדי לבין המוקפדות הטקסית של המבוגרים, נשבר באחת בסוף השיר עת נשמעת "צפירה ארוכה / מפלחת צלעות". זו צפירת יום הזיכרון אך אולי זו גם קריאת אזהרה, כזו שלא בהכרח מבקשת להתפענח.
