"דיברתי שירה עוד לפני שידעתי לכתוב" / שאלון משוררת החודש עם סיגל אשל בעריכת טל פאר

שאלון משוררת החודש עם סיגל אשל בעריכת טל פאר

שמות ספר/ים: "דם בודד", שופרא 2001; "איפה זה שם", שופרא 2019; "אישה בלי רישיון", עמדה 2025.

"אמי העידה שדיברתי שירה עוד לפני שידעתי לכתוב. היא רשמה במחברת מיוחדת, לפי הוראות שנתנה לה מרים רות, הגננת וסופרת הילדים המיתולוגית משער הגולן, קיבוצנו, את המלים הראשונות ואת הברקות הילדות שלי (ושל אחיי) וביניהם לא מעט שורות שיר וחרוזים, גם דמיון רב ניכר בדברים. אני זוכרת את עצמי כותבת שירים ביסודי, בדפי יומן שייעדתי לשם כך, ומעטרת אותם במעגלי פרחים צבעוניים. בעיון בכתבים ה״עתיקים״ האלה נזכרתי ונוכחתי בפליאה שנושאי השירים לא היו תמימים או ילדותיים במיוחד. בצד שירי אהבה מתבקשים אפשר למצוא שם התבוננות אקזיסטנציאלית על ורד ושירים עם מודעות חברתית מפתיעה.
גדלתי במשפחה "ספרותית", שהמילוליות תפסה בה נפח רב. הורינו קראו לנו ספרים ודקלמו ושרו. אמי נהגה לצטט בפנינו שורות מובחרות, בעיקר פלאיות או מבדחות. שיחקנו משחקי מילים ועודדו אותנו למלל כל דבר, לנסח. כך שהדקלום והחריזה היו טבעיים עבורי. ניתן לומר שסבא שלי, [המשורר אברהם] שלונסקי, היה עורכי הראשון. אמי שלחה לו במכתב אחד מדברי השירה שרשמה מפי (מגיל ארבע כמדומני), והוא הכניס קטע ממנו באחד משיריו ושינה אגב כך את שם גיבור השיר שלי מ״אלכס״ ל״יורם״… הנה שירו של סבא וחלק משירי בתוכו:

וּלְסִיּוּם

לְסִיּוּם
מִן הַשִּׁיר שֶׁכָּתְבָה הַנֶּכְדָּה לְסָבִיהָ
(כִּי זֶה כְּמוֹ “אָבִיהָ”)
מִקִּבּוּץ־שֶׁבַּסְּפָר
לֵאמֹר:

"… וְנִבְכֶּה כָּל הַיּוֹם
וּמָחָר לֹא נִבְכֶּה כָּל הַיּוֹם
וַאֲנִי שָׁרָה כִּי מָחָר לֹא נִבְכֶּה כָּל הַיּוֹם
כִּי יוֹרָם יָבוֹא וְהוּא יֵשֵׁב
וְיוֹרָם וַאֲנִי נֵצֵא לַשָּׂדֶה

וְשָׁלוֹם סַבָּא".

כתיבתי זכתה לשבחים לעתים מזומנות ותמיד חשתי שהיא חלק אורגני לגמרי ממני, אך בצד זאת ריחפה כל העת הילתו של סבי גבוה-גבוה מעליי, כל כך גבוהה והילתית עד כי הטילה צל כבד. חשתי
גם בציפיות לא מדוברות שאגיע למעלתו. דברים אלה, בצד ביטחון עצמי שאינו מרקיע שחקים ונטייה ללבלוב ולהבשלה מאוחרים, גרמו לכך שפרסמתי את ספרי הראשון בגיל ארבעים ואחת, את השני כעבור 18 שנה ואת זה, השלישי, כעבור שש שנים. בכל זאת, הרווחים בין הספרים קטנים ואני כבר עובדת על הספר הרביעי.

הנושאים העיקריים בשיריי מוכתבים ונכתבים מתוכי, לאו דווקא מתוך בחירה שבאהבה, אלא יותר מתוך כורח פנימי, מה שמשקף ככל הנראה את מצבי בעולם, את מה שמעסיק אותי באותה תקופה.
אפשר לומר בכלליות ששירתי היא שירת "אני", אם כי לעתים, ובייחוד בשנתיים האחרונות, שירתי פונה גם למחוזות אחרים. נראה לי שגעגועים וצער – געגועים לעבר, לילדותי בקיבוץ ולתקופה בה הייתי בראשית הכול, כשהכול עוד היה לפניי, פתוח ואפשרי, וצער על מה שהוחמץ ואיננו עוד – הם מהנושאים העיקריים בשיריי ("אני תרה ברחבות הצל המתוק, בשדות האופק המפולשים אל כימהון סמוי, מסתמאת בסנוורי הזיכרון. הכול עוד לפניי…"; איחרתי את זמני / בשלתי לאחור בחיפוש אחריו…"), וכך גם תשוקה למוות, לא כרצון של ממש למות, אלא יותר מתוך סקרנות וכמין אופציה של איזון, של שלווה עולמית ("…נפרשתי על פני ארץ אחוזת קנוקנות ירוקות,/ נעמו לי רגבי עפרי / ולרגע שכחתי.").

ייצוגים של הטבע משתבצים לא מעט בשיריי, מן הסתם גם משום שגדלתי בסביבה קיבוצית ("…שוב פוסעת בין עצי השדרה כנמלה/ בין פסיגי דשא גבוהים./ רקיע כחול דק, מעבר חופת ענפים, סוכך מרחוק,/ מרחיק את היום.") אני כותבת על בתי ועל הורות ("…ילדה זו בוצעת מעוגת החיים בתיאבון לא מרוסן, גם אם רהוּי מעט, שולחת איתותים וקריאות מפורשות וגם מגומגמות ומחוררות… מטיסה עופות מים וחבצלות ועגורים יפניים וממטירה פופקורן ניצת דובדבן על כל סביבותיה") בעבר כתבתי לא מעט על יחסים רומנטיים ועל תשוקה, היום מעט פחות ("שוב איבדתי את חוט התשוקה שהיה מלובן בי פעם, מחשמל-מתחשמל"). כל הדוגמאות שהבאתי הן מספר שיריי החדש ["אישה בלי רישיון"].

שיריי מתחילים פעמים רבות מרעיון עקשני שמזמזם במוחי, שנהגה מבלי דעת, או עלה בי בעקבות מאורע מסוים. אפשר לדמיין את הרעיון הזה מתרוצץ בנבכי דמיוני ובמרתפי התת מודע שלי ועל זיזיו נתפסים מילים ומשפטים ועוטים את גופו עד שהוא תופס נפח וצורה. שירים אחרים מתחילים מלחן שמסתובב לי בראש והמלים מתכנסות באווירת הלחן ובמקצבו, הגם שאני חוזרת אל השירים ועורכת אותם שוב ושוב. וישנם שירים שנולדים כמו בהשראה, שלמים לגמרי. הם נכתבים ביד או על המקלדת וכיום בעיקר בפתקים של האייפון… כך או כך – כשניעור בי הדחף לכתוב – הוא בלתי ניתן לעצירה – זו תחושה פיזית שוצפת שאינה מאפשרת לי להתרכז בכל דבר אחר עד שתצא לפחות טיוטה ראשונה. בימים שלאחר מכן אני חוזרת אל השיר שוב ושוב ובכל סיבוב כזה אני גורעת ממנו מלים, מחליפה את סדרן עד שמיתרי משפטיו מתכוונים למיטב צלצולם. הפייסבוק, גם הוא מסייע בידי ומשמש לי כ״שולחן אור״ המיטיב להציג את מבנהו, זרימתו ואת מגרעותיו החבויות יותר או פחות של השיר. פה ושם תגובות הקוראים תורמות גם הן להבנתי את שירי שלי… .

מבחינה מסוימת חבורת "אלתרברגסקי"; או "שלונתרמנברג"; "גולדרמנסקי"; (אלתרמן, גולדברג, שלונסקי, שכמובן כבודו של כל אחד מהם מונח במקומו, הצירוף הוא רק לשם השעשוע הלשוני), השפיעו עליי (מסיבות מובנות) בעיקר בסגנון, במוסיקליות, בעושר המילולי, אבל היו משוררים וספרים שהכרתי בעצמי או שהכירו לי עוד בילדותי ובבחרותי והם הילכו עליי קסם והישרו עליי השראות שבצבצו ומבצבצות פה ושם עד היום (בהמשך כמובן קראתי ואהבתי עוד רבים ורבות אך הם כבר לא נטמעו בד.נ.א שלי באותו אופן). הנה חלק מהם: Under Milk Wood של דילן תומס, על שלל תרגומיו היפהפיים לעברית; "בארץ המאגיה" של אנרי מישו; "שושנת האין" של פאול צלאן; "כולם מעשים בודדים" מאת אורי ברנשטיין; "האיש עם הגיטרה הכחולה" מאת ואלאס סטיבנס; "הקול מבעד לענף" של ש. זמיר; "שירי זלדה"; "אהבת תפוח הזהב"; לדליה רביקוביץ; "סריטה של חתול" מאת אגי משעול; ועוד שירים רבים משל משוררים שונים.

רבים מגיבים לשיריי באומרם שאני אמיצה או תוהים איך נועזתי לחשוף ככה את נבכי נשמתי על תשוקותיה הנסתרות, כאביה וחולשותיה. חשוב לי שידעו שאיני נועזת מטבעי – זו הכתיבה שממש "תובעת" זאת ממני. ישנם דברים שאני כותבת בשירים ולא הייתי ככל הנראה חושפת בריאיון, ובכל זאת, כדבריה של שולמית אפפל: "פחות מאמת אין טעם לכתוב". בצד זאת חשוב לי להסביר שהחוויות והלכי הרוח המתוארים בשיריי אינם אחד לאחד עם קורותיי או עם תחושותיי ועם מצבי הקיומי. אמנם כמעט תמיד יש בהם גרעין ביוגרפי אך הם עוברים עיבוד פואטי בדרכם להפוך לשיר.

כמו כן אני מקווה, בפרפרזה קלה על מילותיו של דילן תומס לשחקנים בבכורה של מחזה הרדיו שלו: Under Milk Wood – שהקוראים יאהבו את המילים. שלא ייבהלו מהז'אנר או מהעושר המילולי, שייתנו לעצמם חירות להרגיש ולהבין את הכתוב לפי טעמם וניסיונם, למצוא חיבור אל המוסיקה של השיר או אל אמירה שצדה את עינם והם מסתקרנים בגינה – אפשר ליהנות משירה גם ללא ידע או הכשרה ספרותית, גם אם זו עשויה להעניק עוד רבדים ועומק (כותבת זאת בעקבות שיחות עם קוראים שמיהרו להדגיש כי אין להם הבנה בשירה וכי עצם הצורה השירית נחווית בעיניהם כגוש מילים בלתי חדיר ואוטמת אותם).

פעם היה לי חשוב במיוחד שיבינו בדיוק למה התכוונתי, הצטערתי אם קוראים החמיצו בִּדְלֵי משמעות או התעלמו מחריזה מבריקה או מניסוחים מזהירים (בעיניי) וכמובן אם לא אהבו את השיר או לא התחברו אליו. גם כיום אני נהנית מקוראים שקולטים את השירים על מורכבותם גם בכלים של תורת הספרות, אבל אני נהנית מכל תגובה אוהדת וכבר נפגעת פחות כאשר מישהו אינו מתחבר לכתיבתי, וגם מבינה יותר מתמיד שהשיר, מרגע שיצא בדפוס ומישהו בחר לקרוא אותו, הוא גם של קוראו, ועל כן אני משחררת אותם באהבה.