הַאִם אַתֶּם זוֹכְרִים אוֹתִי – מִינָה – הַשְּׁכֵנָה מֵהַבִּנְיָן? / מינה גורל

מִכְתָּב לְיַלְדֵּי מִשְׁפַּחַת מְאֻשָׁר / מינה גורל

לְמִיקִי, דְּרוֹר,

רַנִּי וְלִימוֹר

מְאֻשָּׁר.

הַאִם אַתֶּם זוֹכְרִים אוֹתִי –

מִינָה – הַשְּׁכֵנָה מֵהַבִּנְיָן?

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים

הֲיִיתֶם יוֹצְאִים בְּכָל שַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִן הַבַּיִת

אֶל הֶחָצֵר שֶׁלָּנוּ

עִם גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים

בְּתוֹךְ נְיַר עִתּוֹן

בְּצוּרַת חָרוּט.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הָרֵיחַ הַטָּרִי שֶׁל הַגַּרְעִינִים הַשְּׁחֹרִים,

אֶת רִשְׁרוּשׁ הָעִתּוֹן בִּידֵיכֶם.

עָמַדְתִּי קְרוֹבָה אֲלֵיכֶם,

לֹא הִצַּעְתֶּם לִי אַף גַּרְעִין

וַאֲנִי עֲדַיִן מְחַכָּה.

השיר "מכתב לילדי משפחת מאושר" הוא אחד השירים היפים והמרגשים ביותר בספר ביכוריה של המשוררת מינה גורל (ילידת 1962, ירושלים), "פְּגָמִים" (2025, הוצאת כרמל, עמ' 16). בתקופת ההרצה של דף הפייסבוק שלנו ובחינת המדורים המתאימים לאתר השירה שהקמנו, בחרתי לפרסם שיר נוסף מתוך הספר הזה, "אפרים" (עמ' 60), כאשר לשני השירים כמו לשירים רבים בספר הנוגע ללב הזה על 61 עמודיו, יש קווים משותפים: באמצעות העיסוק ביומיומי מצליחה מינה גורל לחלץ תובנות קיומיות מקוריות. ברשימת התודות הקצרה והמיוחדת שמתפרסמת בתחילת הספר היא כותבת כך: "ספרי 'פגמים' נולד לאחר חבלי לידה ממושכים. השירה מבחינתי היא ניסיון לטפל בפגמים נפשיים ולאחותם. אני מקווה ששיריי אלה יגיעו אל לב הקורא הקשוב שיוכל ליטול חלק, להתחבר ולמצוא בהם את עצמו". גורל גם מודה לשלושה משוררים שליוו אותה וסייעו לה בעריכת הספר: שמעון שלוש, ליאור שטרנברג ויונתן ברג וכן ללב גרמנסקי "על הליווי המסור שלו". לא מיותר לציין כאן ואולי אף חשוב לציין כי מינה גורל היא בתו של המשורר הירושלמי הוותיק יונתן גורל (יליד 1933), שנפטר בסוף השנה החולפת. ספרו הראשון מבין שישה, "משורר התקווה הטובה" (הוצאת אוגדן), ראה אור בשנה שבה נולדה מינה, בתו.

אז מה כל כך נוגע ללב בשירתה של מינה גורל? אולי שיר הנושא של הספר, "פְּגָמִים", יכול להסביר זאת ואלו מילותיו: "קחי את הפגמים שלך / ותני להם להשתזף בשמש; / העריריות, / ההחמצות, / החור בלב, / הנוירוזה – / שייהנו מהאוויר הצח. / אל תגעי בהם לרעה, / הם הילדה הקטנה שבך / שאין לה שומע. / קחי את הפגמים שלך / ותראי שבשמש / הם נראים / כיהלומים מלוטשים" (עמ' 26). ואמנם, שיר המכתב לילדי משפחת מאושר, בעלי שם המשפחה הסמלי (הם מאושרים לעומתי, השכנה שלהם), חושף לאור השמש פגם מסוים שכזה, הן מצד ילדי המשפחה, שלא מכבדים את שכנתם מינה והן מצדה שנעלבת מכך וגם לא מבקשת בעצמה להתכבד מהגרעינים השחורים בעלי הריח הטרי, שילדי משפחת מאושר מן הסתם פיצחו. אמנם הפגם האנושי נחשף כאן במלוא ערוותו אך יש בו מן התמימות של עולם הילדוּת ולכן הוא כה מנצנץ כיהלום מלוטש: הכאב נשמר ומעובד בזיכרון ופורץ עתה בצורת מכתב השיר. הדוברת בשיר כמו גם ילדי המשפחה כבר אינם ילדים ובכל זאת היא עדיין מחכה שיציעו לה ויכבדו אותה מגרעיניהם השחורים. עולם הילדוּת כמו קפא בזמן או שהמשוררת מבקשת לחזור אליו ולתהות על קנקנו (הקנקן כאן הוא ניר עיתון בצורת חרוט). יש כאן הרבה נוסטלגיה אך האנושיות החיה הגלומה בשיר מונעת ממנה להפוך לסנטימנטלית יתר על המידה.