הַבַּקְבּוּק הַכָּחֹל עַל הַשֻּׁלְחָן / שלי שחר

חמישי / שלי שחר

הַבַּיִת רֵיק

שְׁאֵרִיּוֹת

בָּלָגָן

רַק סִימָנִים שֶׁל חַיִּים.

הַבַּקְבּוּק הַכָּחֹל עַל הַשֻּׁלְחָן.

אֲנִי

עַל הַסַּפָּה.

"קָרַעְתְּ אֶת הַבַּקְבּוּק שֶׁלָּךְ"

לֹא קָרַעְתִּי.

הוּא נִקְרַע.

אֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה.

זֶה פָּשׁוּט קָרָה.

בֵּין הַפָּעִיל לַסָּבִיל

זוֹ אֲנִי שֶׁסּוֹבֶלֶת.

הַבַּקְבּוּק קָרוּעַ.

נִקְנֶה חָדָשׁ.

השיר שלפנינו, "חמישי", לקוח מתוך ספר השירים החדש, הראשון, של המשוררת שלי שחר (ילידת 1975, עתלית), "רק בגוף אני לבד" (2026, אָלֶף הוצאה לאור, עריכה ספרותית ולשונית: נמרוד שיין, עמ' 17). כזכור, בשבוע שעבר, במדור "שיר לשישי בשירה" פרסמתי כאן את השיר "בשישי שאני אוהבת" בדיוק מתוך אותו הספר עצמו (עמ' 52). האם לפנינו כאן משוררת שכותבת שירים על כל יום בשבוע? לא בהכרח וזה גם לא העיקר. מה שחשוב כאן הוא הקול הייחודי שהיא מצליחה להציג בשירי ספרה, שזה לא דבר של מה בכך כשמדובר בספר שירים ראשון, מה גם שהוא לא רואה אור בגיל הנעורים הסוער. יש כאן הישג ספרותי מרשים מאוד בעיני.

מדוע נקרא השיר "חמישי"? מהו "הבקבוק הכחול על השולחן"? האם זה בקבוק מים חמים להקלה על כאבים, למשל? ואולי זה בקבוק שתייה, עשוי מפלסטיק? או בקבוק תרופות? אם הבקבוק נקרע האם פירושו שהוא עשוי בד? חשוב מכך – השיר נע בין הפעיל לסביל כשהמטוטלת קרובה יותר אל הצד הסביל של הדברים. לכן מופיעה הספה, שהזכירה לי כאן שיר על הספה מאת המשורר יובל פז מתוך ספרו החדש, "מסע באור אחרון" (2025, הוצאת ספרי עיתון 77, עורכת: טל ניצן) בשם "הספה היא הבית" וכשמו כן הוא, מתאר את הספה כמקום המרכזי של הבית או כלשונו בתחילת השיר הארוך והמז'ורי שלו, "הספה היא הבית. מקום הַמִּפְלָט" (עמ' 109). הסבילוּת בשיר של שלי שחר היא גם מלשון סֶבֶל, לסבול או כמאמר הדוברת בשיר "זו שאני סובלת". שימו לב גם לסדר הדברים במשפט הזה: "זו שאני סובלת" ולא "זו אני שסובלת", כמקובל. יש כאן תיאטרון ביתי אינטימי מעניין ביותר. השיר נחתם ברוח הזמנים האלה: "הבקבוק קרוע – נקנה חדש". את הבקבוק אפשר להחליף, זו תרבות הצריכה של ימינו, אבל את הנפש לא. השיר חושף בפנינו את התהליכים שהיא עוברת באופן בלתי אמצעי מרתק.