תמונה / ענבר תבור
הַזָּקֵן הַזֶּה,
הָרָזֶה,
זֶה
שֶׁמְּחַיֵּךְ חִיּוּךְ קָטָן, חֲסַר-
שִׁנַּיִם,
שֶׁלִּפְעָמִים הוּא
מְגֻלָּח
וְלִפְעָמִים לֹא,
שֶׁיּוֹשֵׁב תָּמִיד
בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים שֶׁלּוֹ
עִם סִיגַרְיָה דּוֹלֶקֶת בַּיָּד
מִחוּץ לַחֲצַר בֵּיתוֹ
וְהָעוֹבֵד הַזָּר שֶׁלּוֹ
שָׁקוּעַ בַּנַּיָד,
עַל הַמִּדְרָכָה לְיָדוֹ,
זֶה, שֶׁמַּשְׁקִיף
עַל הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים,
מַבִּיט
בְּעֵינֵי הַנַּהָגִים
הַחוֹלְפִים
עַל פָּנָיו,
בְּמִין שַׁלְוָה,
הַשְּׁמוּרָה לְאֵלֶּה
שֶׁכְּבָר אֵינָם מְמַהֲרִים,
זֶה שֶׁהַתְּמוּנָה שֶׁלּוֹ
חֲקוּקָה בְּמוֹחִי,
עַד שֶׁתִּדְהֶה,
תִּתְעוֹפֵף בָּרוּחַ,
יַחַד עִם
מוֹדָעַת הָאֵבֶל
הַמֻּדְבֶּקֶת
עַל שַׁעַר בֵּיתוֹ.
בתחילת השבוע נאמר לי, במסגרת מסוימת, שאני "נוגע לא נוגע" בדברים, כלומר מדבר על נושא מסוים אבל מיד עובר לנושא הבא ולא מעמיק בו. זה מיד הזכיר לי את ספר השירים החדש, השני, של המשוררת ענבר תבור (ילידת 1967, אליכין), "נוגעת לא נוגעת" (2025, הוצאת עמדה, עריכה: דבורה חיץ, 100 עמ'), שלפני כמעט עשרה ימים פרסמתי כאן מתוכו במסגרת המדור "שירה חופשית" את השיר "גרושתי" (עמ' 46). הפעם בחרתי בשיר "תמונה", המופיע בספר בעמ' 75-74.
בדש הפנימי האחורי של הספר מצוין כי ענבר תבור היא "אמא לשלושה ילדים. באה מעולמות הצילום והקולנוע. בכתיבתה, היא אוחזת בעט, במקלדת, כבמצלמה ומקפיאה חלקיק זמן או דימוי ויזואלי המתרגם עצמו למילים ולולא היה נכתב, היה נעלם מן העין ומן הלב". יכול להיות שמעבר לתיאור הטכניקה של הכתיבה, התיאור הזה בשילוב עם שם הספר, מכוון לשירים האישיים, האוטוביוגרפיים מצד אחד כמו "גרושתי" לעיל ואחרים, שבהם המשוררת נוגעת עד עמקי נשמתה כמעט ומצד אחר לשירים המתבוננים כמו למשל שיר התמונה שלפנינו, שבהם היא יותר "נוגעת לא נוגעת". עם זאת נדמה כי גם השיר על הזקן הרזה לא בדיוק מניח לנו או מרפרף על פני המציאות. יש בו לפחות התבוננות כפולת-פנים. הן זו של הדוברת בשיר, בת-דמותה של המשוררת, המתארת לנו את אשר היא רואה והן מנקודת מבטו של הזקן הרזה, המביט בעיני הנהגים החולפים על פניו "במין שלווה השמורה לאלה שכבר אינם ממהרים". נקודת מבט נוספת היא זו של העובד הזר או כלפיו. הוא עצמו "שקוע בנייד שלו", כביכול זר, כביכול מנוכר לסיטואציה כולה אבל למעשה מעורב בה מאוד.
