היֵה / אמיר אור
*
הָאֲנִי הָאֶחָד –
אֵין שֶׁלִּי בּוֹ, וְאֵין אַתָּה.
חַבְּקֵהוּ כֻּלּוֹ –
וְחִבַּקְתָּ אֶת הָאֵל.
*
אַהֲבָה עַצְמִית עַד בְּלִי דַּי
אַהֲבַת הַכֹּל הִיא.
*
עַל כֵּן
הַיָּפָה שֶׁבַּתְּפִלּוֹת לָאֵל
הִיא לִהְיוֹת הָאֵל.
עַל כֵּן הֱיֵה.
השיר "היֵה" לקוח מתוך ספר שיריו החדש של משורר החודש שלנו, אמיר אור, "זנח כל תקוָה: היֵה" (2026, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 65). אחרי שעסקתי כאן בחלק הראשון של הצירוף ממנו מורכב שם הספר, "זנח כל תקוה", שראינו שמקורו בכתובת שהייתה רשומה בשער הכניסה לגיהנום בתופת של דנטה אליגיירי מתוך יצירתו המונומנטלית מהמאה ה-14, "הקומדיה האלוהית", כעת הגיע הזמן לעסוק בחלק השני של הצירוף, שיש לו רק מילה אחת, משמעותית: "היֵה". למרות שאפשר וגם כדאי לקרוא את השיר לאור המסורות הדתיות המקובלות בבודהיזם, שאור עסק בהן בלימודיו האקדמיים ובשירתו וגם בספר הנוכחי, אני קורא כאן את סיום השיר, שבנוי כולו כהיקש או מהלך לוגי-פילוסופי, גם מתוך מחשבה על צליל דומה של הוויה אלוהית. כוונתי לסצנה המקראית המפורסמת, המתוארת בתחילת ספר שמות, שבה, לאחר שאלוהים נגלה למשה באמצעות הסנה הבוער במדיין, הוא גם מטיל עליו שליחות, להוציא את בני ישראל ממצרים, שכן כידוע הם נאנקו אז מעול העבדוּת שהשית עליהם פרעה, מלך מצרים. בפרק ג, פסוק יג, משה שואל את ה' לשמו, כדי שיאמר אותו לבני ישראל בשליחותו ובפסוק יד ה' משיב לו כך: "ויאמר אלוהים אל משה אֶהְיֶה אשר אֶהְיֶה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אֶהְיֶה שלחני אליכם". לדעתי, יכול להיות שיש כאן לפנינו מודל ראשון של שיחת וואטסאפ בין האל לבין האדם שכן תראו מה קורה מיד בפסוק הבא בפרק, ט"ו. לפני כן נאמר שתשובתו של אלוהים היא לא כזו מובנת מאליה. מה פירוש "אהיה אשר אהיה" וגם "אהיה שלחני אליכם"? זו לא בהכרח תשובה ישירה. אולי זו אפילו תשובה נרגנת מעט, שכועסת על עצם בקשתו של משה מפניו ואז בא הפסוק שאולי הוא המשכו של הוואטסאפ המקראי ובו ההבהרה הישירה הרבה יותר: "ויאמר עוד אלוהים למשה כה תאמר לבני ישראל: ה' אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמו לעולם וזה זכרו לדור דור". עכשיו זה הרבה יותר ברור, נכון?
בחזרה לשיר של אמיר אור: למה בעצם כוונתו בהיות כאן? שני החלקים הראשונים מתארים חוויה של מלאוּת, מלאות אנושית אבל גם מלאות אלוהית ואילו הקטע השלישי והאחרון יוצא מתוך הנחת המוצא הדיכוטומית, שיש שניים, האל ואתה, האני ומושא התפילה שלו ומתאר מצב קוסמי אחר, של האני האחד (מתחילת השיר): "על כן היפה שבתפילות לאל / היא להיות האל. / על כן היֵה". במילים אחרות: יש כאן רצון לכוון אותנו לקיום אנושי המאמין בעצמו וניצב בפני עצמו. נסו לדמיין למשל את כל מה שסיפרתי למעלה שקורה בתחילת ספר שמות ולחשוב שלא אלוהים הוא שנגלה למשה בסנה הבוער אלא שהוא הביט אל עצמו פנימה, הוזן מכוחו הפנימי וכך יצא לחלץ את העם מצרתו ולהושיעו. אולי זו לא פרשנות שתהיה מקובלת על יהודים דתיים, המאמינים בקיומו של האל, אבל היא לפחות אפשרית בעיניהם של אלו המאמינים ברוח האדם.
