הַיּוֹם אֲנִי מִתְגָּאֶה בַּחֲבַרְבּוּרוֹתַי / אבי דקל

זאת ארצנו / אבי דקל

זֹאת אַרְצֵנוּ.

הָאָרֶץ שֶׁהֵגִיפָה אֶת אָבִי הָאֶחָד,

וְהִדִּירָה אֶת הַשֵּׁנִי,

כְּדֵי שֶׁשּׁוּם פְּרוּדָה מִפְּרוּדוֹתֵינוּ

לֹא תִּוָּתֵר עַל טַלִּיתָהּ הַצְּחוֹרָה,

הַצּוֹדֶקֶת.

אַרְצֵנוּ הַדֶּרְמָטוֹלוֹגִית,

הַסּוֹרֶקֶת בְּדַקְדְּקָנוּת שׁוּמוֹת

בְּנֶפֶשׁ בָּנֶיהָ

וּמְנַפָּה מִקִּרְבָּהּ אֶת הַנְּגוּעִים.

פַּעַם עוֹד הָיִיתִי מִתְרַעֵם

עַל קַלּוּת דַּעְתָּהּ,

הַיּוֹם אֲנִי מִתְגָּאֶה בַּחֲבַרְבּוּרוֹתַי.

אֲנִי הַבָּרֹד, הַמֻּכְתָּם,

שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִמָּנוֹת עִם טוֹבֶיהָ,

מַמְאִיר בְּגוֹלוֹת זָרוֹת,

נִפְרָשׂ עַל פְּנֵי אֲגַמִּים וְיַמּוֹת

עוֹגֵן בְּשָׂפוֹת חֲדָשׁוֹת

כִּבְמוֹלֶדֶת.

השיר שלפנינו, "זאת ארצנו", לקוח מתוך ספר ביכוריו של המשורר אבי דקל, "כְּשֶׁתַּמּוּז" (2026, הוצאת שירה עברית – הוצאה לאור מייסודה של עברית חנות ספרים 2020, עריכת הספר: אלי הירש [גילוי נאות: טל פאר, ממייסדות אגודתנו היא עורכת ראשית בהוצאה זו יחד עם ד"ר אושי שהם קראוס], עמ' 28). בגב הספר מצוין כי אבי דקל "מתגורר בתל אביב" וכי הוא "נשוי ואב לשניים. עוסק בכתיבה ובתרגום ספרותי ממספר שפות". אני מצטט מתוך דבריו של עורך הספר, אלי הירש, שהוטבעו בכריכה האחורית: "כשתמוז אינו רק ספר ביכורים אלא גם ספר כיפורים. הוא נפתח במלחמה: אב שהוכה בהלם שמעולם לא קם ממנו, אם שנאלמה ובנם שהולך ונעלם ביניהם, והוא ממשיך להתגלגל במדרון שבו חבלות בגוף ובנפש שועטות מדור אל דור" ובהמשך כותב הירש: "לשון השירה של אבי דקל ייחודית ונועזת, צומחת מתוך מעמקיה של העברית: היא מדויקת, גופנית, עתירת מתח, ומעמידה קול פואטי מובחן, שונה מאוד מאמצע הדרך הזחוח של השירה הישראלית בת זמננו. זוהי שירה תקיפה, חדה, כואבת ומכאיבה, לפעמים כמעט אלימה". מעניין כאן החיווי החריג של הירש על הקול הפואטי המובחן של דקל, השונה מאוד לדעתו "מאמצע הדרך הזחוח של השירה הישראלית בת זמננו".

אני עוד לא יודע לומר עד כמה הקול הפואטי של אבי דקל מובחן והקריאה בשיר החותם את ספרו גם מבלבלת אותי, שכן הוא כותב בו כך: "זהו קרוב לודאי / ספר השירה האחרון שאכתוב" ובהמשך "זהו ככל הנראה ספר השירה / הראשון שאכתוב" (עמ' 86, מתוך השיר "אחרית דבר"), אבל כן מתחוור לי שהוא יודע לכתוב את הפוליטי, כלומר שירה פוליטית, שאפילו תהיה חריפה ומקורית, בדרך כלל. הנה כך למשל הוא כותב בשיר העוקב לשיר "זאת ארצנו", "שירה מגויסת" שמו: "שירתנו היא דו-פרצופית. / בימות שלום זועקת חמס / ובימי מלחמה פוסעת בסך." (עמ' 25). זה אולי לא מדויק כלפי כל המשוררים בארצנו אך זו ביקורת ספרותית-פוליטית ראויה להישמע. דקל כותב על היותו של אביו הלום-קרב ממלחמת יום הכיפורים ועל ההתמודדות שלו עם גורלו של האב ("נולדתי בן שכול" הוא כותב בשיר המרשים, "אבא תמנונה", עמ' 12), ונושא הכתיבה הזה הזכיר לי את שירתו של המשורר שחר-מריו מרדכי אודות אביו, שנפצע במלחמת ששת הימים והמשורר כותב אודות הדברים בספרו "עבור את הלילה בלוע האש" (2022, הוצאת עם עובד) וגם את שירתו של המשורר יוסף עוזר על אודות עצמו (בימים אלה רואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר שירים חדש פרי עטו, "הסיסמה הייתה: שמחת חג", שעוסק, בין השאר, בחיילותו במלחמת יום הכיפורים).

נגד מה ונגד מי יוצא שירו של אבי דקל, "זאת ארצנו", כשיר פוליטי? נגד ארצנו המליטריסטית, ששיח הגבורה רווח בה בעתות שלום וגם בעתות מלחמה עד כדי כך שהיא מעדיפה את החיילים שלה גיבורים אך לא פצועים חלילה ועוד יותר מכך, הלומי קרב. מולה ולעומתה כותב דקל בשירו, "היום אני מתגאה בחברבורותיי", כלומר בכתמים שלי, באי-המושלמות שלי לעומת טובי בניה של הארץ הדרמטולוגית, שמעדיפה אותם צחים ונקיים, חלילה לא הלומים או בניהם של הלומים.