הַסַּכִּין חָשַׂף שִׁנָּיו / לליב סיון

נקבת היגואר / לליב סיון

שׁוּב הָיִיתּי אִמָּא חוֹלְמָנִית אֶל תּוֹךְ חֲצִי הַיּוֹם, וְשׁוּב

הִתְעוֹרֵר הַצֹּרֶךְ לְהַבְשִׁיל אֶת

הַצָּהֳרַיִם מִן הַלֹּא נוֹדַע

אֶל הַצַּלָּחוֹת. כִּי הָרָעָב

הִשְׁחִיז אֶת גְּרוֹנוֹת הַיְלָדִים,

שֶׁשּׁוּב צָפוּ בִּנְקֵבַת הַיָּגוּאָר

מַכְרִיעָה אֶת הַתַּנִּין

בְּמַעֲמַקֵּי הָאָמָזוֹנָס.

הַזְּמַן בִּמְהִירוּת נִקְצַץ:

הֲרֵי כֵּלִים הִתְרוֹמְמוּ,

מַיִם בַּכִּיּוֹר זָרְמוּ,

בְּעִמְקֵי הַקְּעָרוֹת עָלִים,

בְּתוֹךְ הַמְּעָרוֹת בְּצָלִים,

הַשֶּׁמֶן צִיֵּץ אֶת גֹּבַהּ טִפּוֹתָיו,

הַסַּכִּין חָשָׂף שִׁנָּיו,

זְרָמִים אֲדֻמִּים

זָרְמוּ מִכַּפּוֹת יָדַי

אֶל הַסָּלָט.

השיר "נקבת היגואר" מופיע בספר ביכוריה של המשוררת לליב סיון, "מכניקת השבר" (2025, הוצאת נוודים לספרות מקור, עורך הספר: אלעד זרט, עמ' 31). בגב הספר, מתחת לשיר "אנחנו לא יכולים להתאהב", נכתב כך על אודות לליב סיון: "במאית ושחקנית זוכת פרסים, תסריטאית וזמרת-כותבת שירים. גדלה בקרית גת, חיה ויוצרת בתל אביב". כמקובל בימינו, לליב הוסיפה בסוף הספר דברי תודות מצדה וכתבה כך על עורך ספרה: "לאלעד זרט שלא ויתר לי, תודה על הנדיבות, הרגישות, ההתעקשות, ההנעה, המקצועיות ושלוש המילים הכי חשובות: בסך הכול שירה".

רק התחלתי לקרוא בספר כולו וכבר סימנתי לעצמי כמה וכמה שירים מתוכו כמו למשל את שיר הנושא הארוך, "מכניקת השבר", שמתחיל במילים: "אני בת 41 ואני חכמה יותר משהייתי אי פעם" (עמ' 74) ואחרים, אבל כאן אתמקד בשיר שלפנינו, "נקבת היגואר", שמשום מה הזכיר לי את מקרה הרצח המזעזע של הצעיר ימנו זלקה בפתח תקווה בערב יום העצמאות האחרון בידי חבורת נערים פוחזים וחסרי עכבות, ואולי זו רק המחשבה האסוציאטיבית שלי, שקושרת בין המשפט "הרעב השחיז את גרונות הילדים" שבשיר לבין מה שארע שם בזירת הרצח. כמובן שהשיר נושא עניין כמעט אחר לגמרי: סיטואציה אינטימית, משפחתית, בין אם לילדיה, כשהיא נדרשת ("התעורר הצורך") להכין ארוחת צהריים לילדיה, הצופים בינתיים ושוב, כנראה בטלביזיה או בסרטון "בנקבת היגואר" כשהיא "מכריעה את התנין במעמקי נהר האמזונס". הדוברת בשיר מדמה את עצמה מצד אחד לאמא חולמנית אך לאחר מכן כמו מתדמה בעצמה לנקבת היגואר, וכשם שזו דואגת למחייתה ואולי גם למחיית צאצאיה, כך גם היא ממהרת להכין סלט לילדיה. כך, "הזמן במהירות נקצץ" כבמעשה הציד הקטלני והכנת הסלט נדמית כמעט אלימה.

מדוע נוצרת הקבלה זו שבשיר בין הציד שבטבע לבין הכנת הסלט לילדים? אולי בשל הדרישות החברתיות המצופות מן האֵם, שלא תהיה חלילה חולמנית אלא ערנית כנקבת היגואר, כשהשאלה שיכולה להישאל כאן היא עירנות זו מה היא עושה? נדמה לי שבשיר המסקנה היא לשמור על הילדים מפני הסכנות שבחוץ לצד מסקנות אפשריות נוספות.