מלאו לי 60 (18.8.23) / אביחי קמחי
עִירִי מַשְׁחִירָה אֵינָהּ
מְכִילָה אֶת גְּוָנֶיהָ
רְחוֹבוֹתֶיהָ גְּדוּשִׁים
הָאֲוִיר נֶעֱכָר
נָע בְּאוֹטוֹבּוּסִים מְבַקֵּשׁ
מֶרְחָב בּוֹ אֶמְצָא מִפְלָט
וְחוֹזֵר חֲלִילָה
אִלּוּ הָיָה קַיָּם הָיִיתִי
יוֹשֵׁב בַּבָּר בְּיוֹאֵל סוֹלוֹמוֹן
שׁוֹתֶה לְשָׁכְרָה כְּפִי
שֶׁעָשִׂיתִי כְּשֶׁמָּלְאוּ לִי 17
הָעִיר
חֲרֵדָה מֵעַצְמָהּ
עָלַי לְמַלֵּט אוֹתָנוּ
השיר שלפנינו, "מלאו לי 60", שנוספו לו גם סוגריים משמעותיים עם תאריך המוקדם אך במעט, בכחודשיים לטבח השבעה באוקטובר 2023, מופיע בספר שיריו החדש, התשיעי של משורר החודש שלנו, אביחי קמחי, "ללכת למקום אחר" (2026, הוצאת עמדה, עורך ראשי: רן יגיל; המחבר מודה למשורר ד"ר צדוק עלון על הסיוע הרב בהוצאת הספר, עמ' 12). כזכור, קמחי צירף לספר פתח דבר ובו כתב כך: "בתחילת שנת 2024 רעייתי ואני עזבנו את ירושלים והשתקענו באור עקיבא שבאזור חוף השרון (בשכונת אור ים). הספר 'ללכת למקום אחר' מכיל 60 שירים העוסקים במעבר ובמשמעות המעבר הפיזי, הסביבתי, התרבותי והנפשי". לעבור מירושלים, בירת ישראל, לעיר בחוף השרון, אור עקיבא, זהו מעבר דרמטי, לא עניין של מה בכך, והשיר הפוליטי שלפנינו, שנכתב לפני המעבר או כך לפחות הוא מוצג בספר, נדמה כי הוא נוגע בלב הדרמה ובסיבות העיקריות שהובילו למעבר.
"עירי משחירה אינה מכילה את גווניה" כותב המשורר קמחי בתחילת השיר, אין בה מקום מפלט, האוויר עכור, הרחובות גדושים, עולה תחושה של מחנק וגם צפיפות ומעל כל אלה אווירה של היעדר חופש רוחני, של עכירות קיומית, שהמשורר מרגיש אותה ממש על בשרו עד כדי כך שהוא מבקש למלט את רעייתו ואותו מהעיר ה"חרדה מעצמה". יש כאן בוודאי רמיזה לתהליך ההתחרדוּת שעובר על ירושלים בשנים האחרונות אבל נדמה כי מדובר במשהו עמוק אף יותר מאשר עניינים של אמונה ודת כלומר שיש כאן תחושת מצור על החופש הקיומי. לא במקרה חוזר הדובר בשיר לשנות נעוריו עת שתה לשוכרה בבר ביואל סולומון. האזכור הכמעט-שולי של הפרט הזה בבית הרביעי של השיר מאפשר הצצה למהלך היסטורי רחב שבוצע: רחוב יואל סולומון נקרא על שם יואל משה סולומון (1912-1838), שהיה שד"ר (שלוחא דרבנן) ועיתונאי, מפורצי חומות ירושלים וממייסדי פתח תקווה, שהשיר "הבלדה על משה יואל סולומון" מאת הפזמונאי יורם טהרלב (1970) הפך את פועלו כאחד ממייסדיה של "אם המושבות" למפורסם ברבים. הרחוב על שמו בירושלים הוא בשכונת נחלת שבעה, שבמרכז העיר, הידועה בצפיפותה וגם במסעדותיה, בפאבים ובבתי הקפה שבה.
הדרמה הגדולה של עזיבת העיר גְּדֵלָה עוד יותר נוכח המשורר שקמחי נושא אליו עיניים ומוזכר גם בספרו זה, יהודה עמיחי (2000-1924), שלאחר שעלה ארצה עם משפחתו מגרמניה ב-1935, התגורר כשנה בפתח תקווה ואז עברה המשפחה לירושלים ועמיחי לא עזב אותה עוד (להוציא את שירותו הצבאי). בשיר "הלכתי" מתאר קמחי כיצד בבית הקפה "תמול שלשום" יש כורסא עליה ישב יהודה עמיחי (עמ' 47), עדות קטנה אולי לירושלמיוּת הציבורית הגדולה של עמיחי והנה קמחי עוזב את כל אלו, מתרחק מהמרכז היצירתי שבו שהה, מחפש מפלט. כאן כדאי גם לציין כי קמחי עצמו נולד בירושלים, גדל בשכונת קטמון הישנה והתחנך בעיר. במובנים רבים גם הוא יוצא כאן מן החומות ואולי גם מחפש אחר כיווני יצירה חדשים כמו למשל אלו הבאים לידי ביטוי בשירו היפה "רחל" (עמ' 55).
