האגדה על הילד שנקבר חי בין האבנים / ללי מיכאלי

אחד ההיבטים המרתקים בספרה החדש של המשוררת ללי מיכאלי, "חור בשפה – מסה אישית" (2026, הוצאת תרסט, עריכה: עודד מנדה-לוי) הוא תיאורי עולם הילדות שלה וזיכרונותיה מגאורגיה, המדינה שבה נולדה וממנה עלתה עם משפחתה בארצה בינואר 1972. במובן מסויים, התיאורים האלה, המצטיינים באותנטיות בלתי-אמצעית, הם החורים בשפת השירה של מיכאלי, שאותם היא ממלאת באמצעות השפה שלה, שהיא שירתה. הנה דוגמא לכך מפרגמנט מספר 3 בספר, שנקרא "החומה" ובו היא כותבת כך:

"בסורמי, שמפרידה בין מזרח למערב גאורגיה, ה'לא' לבש צורה של חומה. הייתה שם תמיד האגדה על הילד שנקבר חי בין האבנים כדי שהמבנה יעמוד. זה היה השיעור הראשון שלי על יציבות: בשביל שמשהו יהיה גבוה וחזק, משהו אחר, קטן וצנום כמוני, צריך להשתתק בפנים.

ואז הגיעה התהלוכה. ארון הקבורה היה פתוח, ובתוכו שכבה אישה שנראתה כמו בובה: שמלת מקסי לבנה ופנים מאופרות באופן מוגזם. כשדודה שלי הבחינה במבט שלי, היא נבהלה וניסתה להסתיר לי את העיניים. באותו רגע, בחשיכה החטופה שתחת אצבעותיה, פחדתי על הקיום שלי. הבנתי שהעולם הוא מקום שבו ילדים יכולים להיעלם לתוך קירות, והיד שניסתה להגן עליי רק אישרה את הסכנה.

שם נולדה הכתיבה, כמעשה עדות שנחטפה מתוך הצל. כי הזיכרון אינו מה שנשאר בנו מהעבר. הוא מה שהצלחנו לחטוף מבין האצבעות שניסו להסתיר לנו את העולם." (עמ' 13).

בויקיפדיה קראתי על סורמי (גם בכתיב "סוראמי") שהיא עיירה בנפת חאשורי שבמחוז כארתלי הפנימית בגאורגיה ושוכנת במדרונות הדרומיים של רכס ליחי, המחלק את גאורגיה למזרח ומערב. היא מונה כמה אלפי תושבים ומשמשת כמקום נופש באקלים הררי ומקום משכנן של מצודות מימי הביניים, המפורסמת שבהן היא טירת או מצודת סורמי. בערך על אודות העיירה לא מוזכרת האגדה המבעיתה על הילד שנקבר חי בין האבנים אבל כן מוזכרת עלילת דם אנטישמית, שהאשימה ב-1850 יהודים בהיעלמותו של ילד נוצרי קטן והם הואשמו ברציחתו והוגלו לסיביר.

האגדה על הילד האומלל לא מניחה לללי והיא שבה אליה באופן אחר בפרגמנט מס' 28 הנקרא "חלל ריק והרצון החופשי", הנפתח כך:

"הרצון החופשי שלי מוציא את הילד מהמבצר והמבצר ימשיך לעמוד על כנו. הילד יוצא מבין האבנים, נוגע בבלוריתו ומסיט אותה אחורה בתנועה של התנערות. הוא יורק את החצץ שנאגר בפיו לאורך שנות השתיקה, פוקח את עיניו ומנסה להתמצא בסביבה האווירית החדשה. המיתוס העתיק התנפץ. היסודות אינם זקוקים עוד לקורבן כדי להחזיק את כובד האבן. המבנה עומד כעת מכוח השפה, לא מכוח הכאב.

הוא שואל שאלות אחרות. מביט ברווח שבין חומת המבצר לקצה האופק ושואל: 'כמה מקום יש בתוך מה שאיננו?'. הוא בודק את המרחק שבין הגוף שנקבר לבין הזיכרון שקם ויוצא לחופשי.

אני מסיטה את היד של הדודה שלי מעיניי ולא אתמוטט אל מול המוות. המבט שלי הוא מרחב נשימה… זאת הבחירה לראות, גם אם המראה הוא חסר" ובהמשך: "איפה שהמציאות החסירה, המשוררת בראה עולם חדש. הארכיטקטורה של הזיכרון שלי לא בנויה ממה שקרה. היא מעוצבת באופן שבו בחרתי למלא את מה שלא היה. הפערים בעולם הם החלונות שדרכם נכנס האור." (עמ' 42).

הבחירה של ללי כאן, לנפץ את המיתוס הקיים, להסיט את ידה של דודתה ולא להתמוטט אל מול המוות היא לא מובנת מאליה וכמובן שהיא גם לא היחידה האפשרית. זו גם לא 'מהפכה של שמחה' אם להשתמש בלשון אחד מלהיטי זמנינו כי הכאב נותר נוכח, החור שבשפה נשאר ונזכר ובזכותו גם נוצרת שירתה.