האצבעות של סומק זוכרות: על בריאה, מגע ואור אבהי / איריס שפירא ילון

האצבעות של סומק זוכרות: על בריאה, מגע ואור אבהי / איריס שפירא ילון
קריאה בשיר "אצבעות" מספרו החדש של רוני סומק
חותמת בדרכון הגוף | כנרת זמורה דביר | מרץ 2026 | 96 עמודים.

יש רגעים שבהם הבריאה כולה מתכנסת לכדי מחווה אנושית אחת,
וההיסטוריה מתקפלת אל תוך מגע פשוט: אצבע הנוגעת באצבע, ויוצרת חיבור
שלם.
בשיר "אצבעות" של רוני סומק, מגע הופך לשער רחב אל שאלות של בריאה,
זיכרון וזהות. מיכלאנג'לו ביקש ללכוד את רגע בריאת האדם, בעוד סומק
מבקש ללכוד רגע המגע הראשון בין אב לבתו. הזיכרון עצמו, הופך לגרסה
אישית ופועמת של מעשה הבריאה.

השיר "אצבעות":

"מִיכֶּלְאַנְגֵ'לוֹ צִיֵּר מֵהַדִּמְיוֹן אֶת אֶצְבָּעוֹ / שֶׁל אֱלֹהִים / וַאֲנִי מְצַיֵּר מֵהַזִּכָּרוֹן אֶת הָרֶגַע
בּוֹ נָגַעְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּאֶצְבְּעוֹת / בִּתִּי. / לֹא תִּקְרַת כְּנֵסִיָּה, / לֹא רוֹמָא / וְלֹא
מִכְחוֹל הֶעָשׂוּי מִיָּדִית עֵץ וּפַחִית, הַמְּחַבֶּרֶת / בֵּינָהּ לְבֵין סִיבִים שֶׁנִּגְזְרוּ מִשַּׂעֲרוֹת
שׁוּעָל, / אֶלָּא סְתָם חֲדַר לֵדָה / בְּבֵית הַחוֹלִים בֵּילִינְסוֹן / שֶׁבְּפֶתַח תִּקְוָה. / הַחֹדֶשׁ
הָיָה דֵּצֶמְבֶּר, הַשָּׁנָה 1991 / וּבְאוֹתוֹ עֶרֶב בַּדֶּרֶךְ בֵּין שַׁעַר הַיְּצִיאָה / לְתַחֲנַת קַו 51
שְׁאֵרִיּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ / נִשְׁתְּלוּ כְּסַבְיוֹנִים / בַּעֲצִיצֵי הָעוֹלָם".

בין הדמיון האלוהי לזיכרון האנושי:

השיר נפתח בהצבת שתי תמונות זו מול זו, של שני מעשי יצירה: האחד מיתי,
נשגב ורחוק; השני אישי, זכור וקרוב. בציור המפורסם של מיכלאנג'לו "בריאת
האדם", אצבע אלוהים כמעט נוגעת באצבע האדם. זהו רגע טעון שבו המגע

נותר תלוי באוויר, מופרד ברווח זעיר ונצחי, המהות היא המרחק. רגע הבריאה
קפוא בשבריר שנייה לפני מגע.
אצל סומק, לעומת זאת, המרחק מתבטל, ובכך מתרחש תיקון למיכלאנג'לו –
המגע מתממש. בעוד שהאל מעניק חיים לאדם הראשון, המגע הפיזי עם הבת,
בשיר, מעניק לדובר זהות חדשה, זהו רגע בריאתו של האב. הזיכרון כפעולה
יוצרת. השירה עצמה, באמצעות המלים, הופכת למכחול המבקש לנצור רגע
מרגש של חסד, בו שתי אצבעות נפגשות לראשונה, ולציירו מחדש.

מוטיב האצבע: מכחול, מצפן ודופק:

הבחירה בשם "אצבעות" אינה רק תיאורית. האצבעות הן כלי היצירה הראשוני
של האדם, המכחול הראשוני. סומק מטעין ומלכד אותן בשילוב של תפקידים
ומשמעות:
האצבע המורה אשר מסמנת כיוון ודרך; האצבע המונחת על הדופק, התרה
אחר פעימות החיים השבריריות של תינוקת שאך נולדה; והאצבע כעדות, היא
זו שיוצרת ו"רושמת" את הזיכרון על הגוף.
ומעל הכל, האצבע כמקום מפגש – בו מתרחש חיבור בין דורות, חיבור בין גוף
חי לזיכרון, ובין מה שניתן לבטא במלים לבין מה שניתן לחוש.

מן הקפלה הסיסטינית אל קו 51:

"לֹא תִּקְרַת כְּנֵסִיָּה,/ לֹא רוֹמָא/ וְלֹא מִכְחוֹל הֶעָשׂוּי מִיָּדִית עֵץ וּפַחִית, הַמְּחַבֶּרֶת /
בֵּינָהּ לְבֵין סִיבִים שֶׁנִּגְזְרוּ מִשַּׂעֲרוֹת שׁוּעָל"

התנועה הפואטית של סומק מוליכה מן הגבוה אל המקומי, מרומא אל פתח
תקוה. הירידה מן הקאפלה אל בילינסון היא קידוש של החול, דרכה סומק
מלמד אותנו כי רגעי השיא אינם שמורים למקדשי אמנות מפוארים, הם

מתרחשים גם תחת אור ניאון בחדר לידה פרובינציאלי. קדושה אינה שמורה
למצע פסגת תקרה מצוירת אלא מונחת בין קירות חדרי הלב, בגובה האדם,
ולשם יש להביט כדי למצוא אותה.
הבחירה בקו 51, המחבר בין פתח תקווה לתל אביב, מעגנת את השיר בתוך
המרחב הישראלי העממי. סומק מאיר את העילאי שבבנאלי, תחת אור שמש
מוכר. ההתעכבות על פרטי המכחול הקלאסי – שערות שועל וידית עץ, מדגישה
כי בשונה מהאמנות הקלאסית, הזקוקה לכלים חיצוניים מוקפדים, האמנות של
החיים משתמשת בגוף עצמו. השיר עצמו הופך לציור פואטי, המתעצב דרך
ההקשבה לפעימת הזמן; האצבעות הן המכחול, והזיכרון הוא הצבע.

האור בתוך הזמן:

"הַחֹדֶשׁ הָיָה דֵּצֶמְבֶּר, הַשָּׁנָה 1991",
השיר מקבע את רגע הלידה בנקודת זמן פרטית, הנושאת זכרון לאומי: דצמבר
1991, סמוך למלחמת המפרץ, תקופה של חרדה קיומית וטילים. ממרחק
השנים ובתוך המציאות המורכבת של 2026, הציון הכרונולוגי הזה, מזכיר
שהחיים בישראל נולדים תמיד אל תוך אור סערה, ואין הנחה אף לא לרכים
הנולדים.
מול בדי הקנווס של ההיסטוריה והאיומים הנוכחיים, מציב סומק אצבעות קטנות
כעוגן רגשי וכהשראה יצירתית. זכרון המגע הענוג מ-1991 הוא הכוח שמחזיק
את הדובר בעשורים הקשוחים שאחרי.
השבריריות מתגלה כחוסן: דווקא המגע העדין ביותר, אצבע של תינוקת, מסוגל
לעמוד מול צבעי הקרב של טילים בליסטיים ומלחמות. ברגעים כאלה מתברר כי
הבריאה אינה רק אירוע מיתי רחוק, היא מתרחשת שוב ושוב מחדש, בתוך
מורכבות הזמנים.

נשימה אחת של אור: זרימת השיר

אחד המאפיינים המרתקים בשיר הוא אופיו הרציף. בתחילתו ובסופו כמעט
שאין סימני פיסוק; השורות נעות ברצף אחד, זולגות זו לתוך זו, כתנועת החיים.
פרט לחלק האמצעי, המתאר את תקרת הכנסייה ואת פרטי המכחול, בו סימני
הפיסוק מתרבים, השפה מתעכבת.
באמצעות הניגוד הזה מדגיש סומק, בדרך נוספת, את ההבדל בין עולם
האמנות הקלאסית, הממוסגר והמרוחק, לבין רגעי החיים הקרובים, הנכתבים
בזרימה פתוחה. השיר נע כרצף חיים, כנשימה שאינה נעצרת. סימני הפיסוק
עצמם נעשים חלק מן הפואטיקה, המשרטטת תנועה בין שלושה מרחבים:
האמנות התחומה, הלידה והחיים הזורמים, האור המתפזר.
הפועל "מְצַיֵּר" חוזר בשיר ומעמיק תנועה זו. בתחילה, הדובר מצייר מן הזיכרון
את רגע המגע באצבעות בתו; ובהמשך, בצאתו אל תחנת האוטובוס, הזיכרון
הפנימי הופך לציור חי של המציאות; לעת ערב, הלידה ושאריות השמש
מתחברות.
הדרך בין שער היציאה לתחנה, כמעין טקס מעבר: מן המרחב הסגור של
הלידה אל המרחב הפתוח של העולם. המילה "שער" נטענת במשמעות כפולה:
שער היציאה מבית החולים, אך גם שער סמלי רגשי, המחבר בין הלידה
לתנועה. ברגע שבו האב יוצא עם בתו, העולם נפתח לקראתם. כמו לא רק
תינוקת אחת יצאה מן הגוף אל העולם, אלא גם האור עצמו מצא לו אצבעות
קטנות להיאחז בהן.

הסביונים: מוטיב ה"אור בכלים":

סיום השיר כרגע לירי של התגלות: "שְׁאֵרִיּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ/ נִשְׁתְּלוּ כְּסַבְיוֹנִים/ בַּעֲצִיצֵי
הָעוֹלָם". הסביון הוא פרח פשוט, בכינויו העממי "סבא", שתפרחתו מתפזרת ברוח,
הדימוי מהדהד קשר בין-דורי: האב, הבת והזמן. הבחירה ב"שאריות השמש",

הנשתלות בדימוי הייחודי של עציצי העולם, מרחבים אינטימיים, מוגנים אך
חשופים "כסביונים בעציצי העולם", המתפרקים לנקודות אור צהובות קטנות,
תקוה בשולי הדרך.
בכך הוסיף לנו סומק בנדיבותו, גוון רוחני עמוק: האור האינסופי של הבריאה
אינו נגיש לנו במלואו, אך הוא מתפזר ומתממש בשברי יופי, בתוך הכלים
הקטנים של חיינו – בטבע ובחומר. האור הפרטי, זיכרון המגע הטהור, המחבר
בין ברואים, מתרחב בגוון רך של בין-ערביים.
הפועל "נִשְׁתְּלוּ" כשדה סמנטי של צמיחה. האור נזרע בעולם כזרע, כפי
שתינוקת היא הגשמה של זרע חיים. הלידה והאור מתגלים כשני מופעים של
תנועת צמיחה דינמית של חיים.
אפשר לראות בסיום השיר הד עדין לפתיחתו. בתחילת השיר האצבעות הן
מוקד המגע, ובסופו מופיעים הסביונים השתולים. כך נוצרת הקבלה פואטית בין
שתי התמונות: האצבעות שנפגשו בנקודה אחת, אל מול הסביונים, המזכירים
בצורתם אצבעות זעירות, הנשלחות אל נקודות רבות. מן המגע הפרטי צומחת
תנועה רחבה: האור, כמו הזיכרון וכמו האהבה, מתפזר וממשיך לחיות מעבר
לרגע היווצרותו, הופך לאור שמתממש בכלים, המסוגלים להכילו.

חותמת בדרכון הגוף:

אם "הדרכון הוא הגוף", כשמו של הספר ממנו לקוח השיר, הרי שהמגע
הראשון באצבעות הבת הוא אחת החותמות העמוקות שהוטבעו בו. תנועת
השיר יורדת מן המיתוס אל הגוף: מן האלוהים שבציור הקלאסי אל האב
הפרטי, ומן הבריאה הדמיונית המצוירת אל לידת תינוקת אחת ממשית.
רוני סומק, מהמשוררים הפוריים והאהובים בישראל, בדרכו הייחודית, אורג
עבורנו, בחוטים פואטיים דקיקים כסביונים המפיצים זרעיהם ברוח, את הנשגב
אל היומיום. מזכיר לנו שכל עוד יש לנו עור קרוב לגעת בו, ונשמה, יש לנו כוח
בורא ויכולת ליצור אמנות, שתתעלה מעל קשיי המציאות.

בתוך עולם שמיטלטל בין מלחמות וסערות, אצבעותיו מציעה לנו נחמה
מתחדשת ומזכירה לנו כי הבריאה מתרחשת כאן ועכשיו, בחיבורים. רוממות
הרוח והרגש, עוברת דרך החומר; בכל פעם שאב נוגע באצבעות בתו,
במרחבים הצנועים של חיי היומיום, ובכל פעם ששיר מצליח ללכוד אור רגע כזה
ולהפוך אותו, לנצח. כי האצבעות, כמו השירה עצמה, זוכרות את רגע הבריאה.

מאת: איריס שפירא ילון, משוררת, דירקטורית בחברות ובעמותות, נשמה
סקרנית. ספרה הראשון, "כל שלמדתי, למחוק – זֵר פראי", יצא לאור ב-2023.
ספרה השני בכתובים.