הוא מציג אותי ללא צורך / ענבר תבור

"גרושתי" / ענבר תבור

הוּא מַצִּיג אוֹתִי

לְלֹא צֹרֶךְ

בִּפְנֵי

הַמּוֹכֶרֶת

בַּחֲנוּת הָאוֹרְגָּנִית

בָּהּ נִפְגַּשְׁנוּ

בְּמִקְרֶה.

מַקְפִּיד

לִשְׁמֹר

עַל זְכוּת

הַקִּנְיָן.

השיר היוצא-דופן "גרושתי" מופיע בספר שיריה השני של המשוררת ענבר תבור (ילידת 1967), "נוגעת לא נוגעת" (2025, הוצאת עמדה, עריכה: דבורה חיץ, עמ' 46), שקדם לו הספר "עוברת אורח" (2022, הוצאת עמדה, עריכה: דבורה חיץ, 83 עמ'). מדוע יוצא דופן? כי אין לנו הרבה שירי גירושין בשירתנו העכשווית אולי ביחס הפוך למה שקורה בפועל בחברה הישראלית. בדש הפנימי האחורי של הספר מצוין כי תבור היא "אמא לשלושה ילדים. באה מעולמות הצילום והקולנוע. בכתיבתה, היא אוחזת בעט, במקלדת, כבמצלמה ומקפיאה חלקיק זמן או דימוי ויזואלי המתרגם עצמו למילים ולולא היה נכתב, היה נעלם מן העין ומן הלב.". בדש הפנימי האחורי של ספרה הראשון, שהעותק שאני קיבלתי לקריאה הוא מהמהדורה השלישית שלו (!), צוין כי "בעברה [ענבר תבור הייתה] עורכת סרטים דוקומנטריים, כיום, גננת בגן אנתרופוסופי ומלווה תהליכי התפתחות". עוד נכתב שם כי תבור "מצלמת, כותבת, אוהבת להקשיב ולהתבונן. קרובה לחיים". מעניין לראות מה המשוררת בוחרת שיודפס אודותיה בספר ומה לא ואיך זה עוזר לנו בעת הקריאה בשיריה.

השיר "גרושתי" גם יוצא דופן כמדומני ביחס לרוב השירים ה'צילומיים', הקצרים, הדימויים, שבשני הספרים. יש עוד כמה שירים העוסקים בגירושין בספר החדש כמו למשל "חג החירות", הרומז להם בהקשר התנ"כי-היהודי (עמ' 39) והשירים הקצרים "הסדרי ראייה 1", "הסדרי ראייה 2", "בבית החדש" ועוד. "גרושתי" מציג עימות אולי שלא כמו הרוח הזן-בודהיסטית, שבה אופיינו שירי הספר הראשון. העימות הוא בין הדוברת בשיר לבין בן-זוגה לשעבר, הגרוש שלהּ, הוא שמציג אותה שלא לצורך בפני המוכרת בחנות האורגנית. המוכרת בחנות האורגנית היא כמו צופה במחזה הדרמטי שמתחולל לנגד עיניה. זו דרמה קטנה והחנות האורגנית היא זירה כביכול נינוחה, טבעית תרתי-משמע להתרחשות הלא-נעימה שקורית במפגש המקרי (האם המפגש אכן היה מקרי?). הבית השני של השיר נכתב כמעט בלשון עורכי דין או כלשון השירים שהוזכרו למעלה על הסדרי הראייה. כאן: זכות הקניין (מה שמהדהד גם את מוסד הכתוּבה היהודית). הנה כי כן, שיר קצר, מעט מאוד מילים (18 בסך הכל) אבל הרבה נאמר בו. אפילו המרכאות הכפולות בכותרת מספרות סיפור, "גרושתי", בעלת התפקיד החדש בחיי וגם בחייה שלה, תפקיד הגרושה.

הרצון של הדוברת בשיר, בת-דמותה של המשוררת, הוא לחופש, גם מתוך גבולות השפה. אצטט כאן בשלמותו שיר נוסף מתוך ספרהּ החדש בבחינת שיר-דגל, אולי, "יש ללמוד" שמו: "יש ללמוד / תִּכְנוּן / מֵהַדְּבוֹרִים / תְּעוּפָה / מֵהַצִּפּוֹרִים / יְעִילוּת / מֵהַנְּמָלִים / אַהֲבָה / מֵהַכְּלָבִים / תְּנוּעָה / מֵהָעֲנָנִים / חֲלוֹמוֹת / מֵהַיְּלָדִים / יְצִיבוּת / מֵהָעֵצִים / גְּמִישׁוּת / מִקְּנֵי הַסּוּף / הַתְמָדָה / מֵהַשֶּׁמֶשׁ / חָכְמָה / מֵהַרוּחַ" (עמ' 12). במהותה, הרוח בשירתה של ענבר תבור היא חופשית.