"הכתיבה שלי אינה מבקשת להיות 'קול של קהילה' במובן המגזרי; אני משוררת ישראלית": השאלון עם ד"ר ווביט וורקו מנגסטו בעריכת טל פאר

השאלון עם משוררת החודש שלנו, ד"ר ווביט וורקו מנגסטו, בעריכת טל פאר (מראיינת):

מתי התחלת לכתוב שירה, ומה גרם לך להתחיל?

הכתיבה תמיד פעמה בתוכי כדופק סמוי, אך נקודת המפנה המשמעותית התרחשה בעקבות
ההצלחה וההדים הרבים שעוררו ספרי הילדים שלי בחברה הישראלית. התהודה הזו
הבהירה לי שיש צמא גדול לנרטיב שאני מביאה, אך בו-זמנית היא עוררה בי צורך פנימי
חדש ועמוק: הבנתי שהגיע הזמן לתת מקום לקול הפרטי שלי, לא רק כמספרת סיפורים
עבור קהל, אלא כמשוררת שמעניקה מתנה לעצמה – את היכולת להביא את הקול האישי
שלי לקדמת הבמה.
הרגשתי שזהו הרגע לעבור מהנרטיב הסיפורי אל הזיקוק האינטימי ביותר – לכתוב על עצמי
ואת עצמי. מצאתי שבשירה קיים כוח ייחודי שאין בסוגות אחרות: היכולת להעביר חוויה
גולמית בצורה חשופה, פואטית ועוצמתית, תוך שימוש בדימויים עזים שחודרים את מעטפת
המילים. כששלחתי את שיריי הראשונים ל"קול קורא", לא חיפשתי רק פרסום או הכרה
חיצונית; הרגשתי שלראשונה אני מצליחה לבטא את הקול האותנטי שלי במלואו. זו הייתה
עבורי חוויה מרגשת ומזככת של גילוי עצמי – הרגע שבו הקול האישי שלי קיבל סוף סוף את
החופש והמרחב להדהד כפי שהוא.

על אילו נושאים את הכי אוהבת לכתוב בשיריך?

אני כותבת על אנשים, על דמויות ועל עולמי הפרטי והחשוף. הכתיבה שלי אינה מבקשת
להיות "קול של קהילה" במובן המגזרי; אני משוררת ישראלית המביאה אל הדף נושאים
שכואבים לי באופן אישי, מתוך אמונה שחיוני שהם יקבלו ביטוי בשירה הישראלית. אלו
נושאים אישיים וחברתיים כאחד: הגירה, זהות, שייכות וזרות. גם כשאני נוגעת בסוגיות
רחבות, נקודת המוצא היא תמיד המקום האישי – הניסיון לפענח את המציאות דרך המילים
ולהעניק קול לחוויות שלא תמיד קיבלו מקום מספיק במרחב הספרותי שלנו.

איך נראה תהליך הכתיבה שלך?

תהליך הכתיבה שלי הוא אורגני וחי. אני לא כותבת "בכוח" אלא מאפשרת לשיר להתפתח
מתוך חוויות היום-יום. נושאים עולים בי תוך כדי תנועה; אני כותבת אותם כגרעין ראשוני

וחוזרת אליהם שוב ושוב. זהו תהליך של זיקוק וליטוש, שבו אני משחיזה את המילים
והדימויים עד שהשיר יוצא באמת חזק ומדויק, כזה שיכול לשאת את משקל החוויה שחוויתי.

האם יש משוררים שהשפיעו עליך במיוחד?

הכתיבה שלי שואבת השראה מהמשוררים הגדולים שעיצבו את השירה העברית, כמעין גשר
בין-זמני המגשר בין נופי הילדות שלי באתיופיה לבין השפה והתרבות הישראלית:
 חיים נחמן ביאליק: השראתו ניכרת בשירים כמו "מתי מדבר"; ו"אוי סודאן סודאן".
אני מוצאת את עצמי כותבת כמעט מאה שנים אחרי השיר "אל הציפור". בעוד
שביאליק כתב אל הציפור מחלונו באירופה, אני מחזירה אל השיר את נקודת המבט
של אותה ילדה קטנה מכפר בלב אתיופיה; זו שנושאת עיניים לשמיים, מתבוננת
בחסידה ומצפה שבמעופה היא תישא אותי אל אותו מחוז חפץ נכסף – ירושלים
הקדושה.
 אבות ישורון: השפעתו עמוקה במיוחד בשירים העוסקים בהורים שנותרו מאחור
בעוד ילדיהם כבר נטועים בארץ. אלו שירים על מכתבים שנכתבו מתוך כאב, על
הדיאלוג הקטוע בין שם לכאן, ועל התחושה המהדהדת של "אין מי שעונה" – הקרע
שבין שפת הבית לשפה החדשה.
 לאה גולדברג: בספרי "אני רצה לאחור" (2022) אני מתכתבת עם דמותה והתחושה
העמוקה של להיות "שתולה על שני נופים".
 יהודה עמיחי: ממנו למדתי את היכולת לחבר בין הקודש לחול ולמצוא מילים
מדויקות במקום שבו השתיקה גדולה.

מה חשוב לך שהקורא ירגיש או יבין כשהוא קורא את שיריך?

חשוב לי שהקורא יפגוש את ה"אדם" שמאחורי המילים וימצא בהן חיבור אנושי ישיר. אני
שואפת שהשירה שלי תהיה "שער" לחוויות חיים עמוקות שקיימות בישראליות, ותעורר
אמפתיה והזדהות. אני רוצה שהקורא יחווה את המתח שבין ירושלים של מעלה לירושלים
של מטה, וייצא מהקריאה עם תחושת קרבה וגאווה במורשת האנושית והתרבותית
המשותפת לנו.