המוזה הצלובה שלי / משה קול

שירה / משה קול

שִׁירָה נוֹלֶדֶת מֵרֵיחַ שָׂדוֹת וּמַכּוֹת,

אֵדֵי הַגֶּלֶם נוֹגְעִים לְרֶגַע

בְּהֶלֶם נְאֱלָם.

שִׁירָה נִשְׁפֶּכֶת אֶל מִקְלֶדֶת

אוֹ לְמַפִּית בְּצֵל הַשַּׁחַר,

בִּסְעָרָה אוֹ בְּשֵׁנָה.

אֲבָל אַתָּה הִשְׁחַלְתָּ לִי חֲרוּזִים בָּרֹאשׁ

וְהֵם תּוֹקְעִים עַכְשָׁו מַסְמְרִים חֲלוּדִים

בַּמּוּזָה הַצְּלוּבָה שֶׁלִּי.

וְהַשִּׁירָה נִטְמֶנֶת בִּמְגֵרָה

אוֹ בִּכְרִיכָה לֹא מוֹכֶרֶת.

לֹא מֻכֶּרֶת.

השיר הארס-פואטי "שירה" מופיע בספר שיריו הראשון של המשורר והפרופסור לאקולוגיה של החרקים, משה קול (יליד 1957, תל אביב), "באור שזוף" (2022, הוצאת ספרי עיתון 77, עורך: רפי וייכרט, עמ' 104). מאז ראה אור ספר שירים נוסף שלו בשם "בזל מול מרפסת" (2024, הוצאת עמדה, עורך: רפי וייכרט, 63 עמ'), המתאר באופן ייחודי את רחוב בזל בתל אביב על בנייניו ומוסדותיו באמצעות שירים. את קול זכיתי להכיר בדוכני שבוע הספר שלנו ביריד הספרים בכיכר אורדע ברמת גן, לשם הגיע עם ספריו והציגם במשך כמה ימים מתוקף היותו חבר בקהילת השירה שלנו.

לשיר שלפנינו קודם בספר שיר שנכתב בעקבות "שירה" מאת המשורר חזי לסקלי ואפשר לקרוא אותו ולהשוות בין השירים וגם להשליך מהם אל השיר הנוכחי אבל אפשר גם לקרוא אותו בפני עצמו ולתהות על קנקנו המקורי. המקוריות מתחילה כבר בשורה הראשונה, מהשילוב של ריח שדות ומכות גם יחד ואחר כך עם תיאור אדי הגלם, שאולי נובע גם מעיסוקו האקדמי של המשורר כפרופסור לאקולוגיה של החרקים באוניברסיטה העברית. ההמשך ספרותי יותר, עכשווי אבל גם מיושן: מקלדת מצד אחד ומפית לכתיבה מצד שני. הבית השלישי כבר בלתי צפוי לחלוטין: מיהו אותו 'אתה', שהשחיל לדובר חרוזים בראש ואיך בדיוק נולד הדימוי הצליבתי כאן, "במוזה הצלובה שלי". זה תיאור אלים ומעורר בעתה וגם מחשבה: האם המשורר יוצא כאן נגד עצמו על עצם הגירוי לכתוב או כנגד דמות חיצונית לו, שהשפיעה עליו מעולמה הרוחני ולאו דווקא לחיוב? השיר נחתם במה שיכול לשמש אולי כפתרון לתעלומה: לדידו של הדובר בשיר, אולי השירה היא לא בשורה גדולה בעולמנו המודרני: היא נטמנת במגירה או בכריכה לא מוכרת, רמז ליחסי הציבור הגרועים שלה בכלכלת השוק ונוסף על כל הצרות היא גם לא מֻכֶּרֶת והרי איך תהיה מוכרת אם טומנים אותה במגירה או מתקשים לשווק אותה לקהל?

מה נותנת לנו הקריאה בשיר ארס-פואטי שכזה? היא נותרת לנו להבין שלא כל שירה נולדת מעולמות פסטורליים ושאולי בדיוק להיפך, כדי שהיא תיוולד נדרש הקושי, לעתים כאב עד כדי צליבה השראתית, כדי שהיא תיווצר.