1: תנשום עמוק, אתה נרגש, בימים אלה ממש עתיד לראות אור ספר שיריך השישי, "למתוח את עורקי הבוקר". הספר יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובעריכת ארז שווייצר. איך ההרגשה לקראת המאורע?
אני מרגיש תחושת רווחה כעת, כשהספר מתפרסם, לא רק מפני שהשירים יצאו אור אלא בגלל שהשירים לא יהיו עוד אצלי. כל עוד הם אצלי, בידיי, במגירת המחשב ובדפים הפזורים, הם נלעסים שוב ושוב באלפי עקבות עיניים, נמרטים ומשתנים, בין פסיק לשורה עודפת, עד שהאותיות רועדות ומשתוקקות לאוויר, לחופש, להיחלץ ממני הכותב. וכעת, כשהספר יוצא לאור, אני מרגיש רווחה גדולה, בשמם, בשם שיריי, שלא יהיו עוד תחת "סורג השפה" (בלשון פאול צלאן), ויוכלו לחלץ קצת את העצמות בחוץ. אני בעצם סומך יותר על הקורא מאשר על עצמי שיעניק בית מוגן לשיריי.
2: בגב הספר מוטבע שיר המתאר רוכב אופניים הבורח מביתו ובעצם מכל חייו השגורים ויוצא לדרך. דמותו של רוכב האופניים מרכזית בספר והיא לא זכורה לי מספריך הקודמים. עד כמה היא מרכזית בחייך ואיך היא נכנסה לשירתך?
הספר הזה באמת יוצא דופן כי זאת הפעם הראשונה שאני כותב על ספורט. הריצה, האופניים, השחייה, שלושתם נכנסו לחיי לפני כחמש שנים בבת אחת, בפתאומיות, כמעט בפראות, והרגשתי שאני צריך לכתוב על זה. הרגליים דיוושו והראש נע אל השירה. מצאתי בתוכי שתי שפות חדשות: שפת הספורט ושפת השירה על הספורט. ככל שהתרחבו המרחקים בריצה ובאופניים כך נבראו בי מרחבים פנימיים. איך כותבים שירה על ריצה, על רכיבת אופניים? איך מביטים למעמקי הבריכה ויוצרים מכך שירה? איך להעניק מלים למשהו חסר מלים? זאת השאלה שמלווה אותי בשנים האחרונות, ועל כך ניסיתי לכתוב. בין גוף לגוף, המלים מועדות. אולי זאת תחילתה של שירה.
3: לא מזמן תיארתי את שירתך כספקטקל, מעין מופע מרהיב ולעתים קרובות גם מכמיר לב של התרחשויות החיים. הספקטקל הזה ממשיך גם בספר החדש. האם אמנם השירה עבורך היא מופע?
השירה עבורי היא אכן מופע. היא קרקס מהפנט של מלים, דימויים, התרחשות, מוזיקה, קצב, שפה, יש בה הכל. גם השתיקה שבשירה היא מופע. משורר הוא לוליין היודע לנתר בין טרפז לטרפז, לצלוח טבעות אש, לנשוף עשן, להפריח יונים מכובעו. משורר יודע כל זאת, אבל יודע משהו נוסף: אין איש בקהל. זירת היציע ריקה. מעטים קוראים שירה. אז כן, שירה עבורי היא מופע, אבל מופע עצמי. זאת במה מוקפת מראות, והמשורר משתקף בהן ללא הרף, האם זאת לא סיבה לכתוב שירה?
4: בספר החדש יש שילוב של קטעי פרוזה בין השירים. לשם מה נזקקת לכך? האם השירה לא מספיקה עבורך כדי לתאר את מסעותיו של רוכב האופניים או את גיל ההתבגרות של ילדיו, שני נושאים מרכזיים בספר החדש?
בשירים על ילדיי מיכאל ואיתמר, שכעת הם כבר ישישים בני עשרה, בחרתי לכתוב בצורה של שיר פרוזה. במובן מסוים, הקו הזה ממשיך את הקו שנקטתי בו בספרי הקודם 'שריקת שומר הלילה' (מוסד ביאליק, 2021). מדוע אני כותב עליהם בשיר פרוזה? כנראה, בלי ידיעה מראש, כשאני כותב על הילדים אני נמנע מהשתיקה שיש בשורות הקצרות של השירה. ילדיי הם גוף, עולם, הם אוקיינוס ולא ימה, הם שפה שנעה, חיה ורוטטת, וכשאני כותב עליהם אני חש שהמלים נוטפות לי מהאצבעות, יוצרות ארמון. כתיבה על הילדים דורשת ממני לא רק דיוק אלא גם תנועה, והשורות בפרוזה לדעתי משקפות זאת. מאידך, ובאופן פרדוקסלי, דווקא בשירים על הספורט, שנולדו מתוך תנועה אמיתית, נקטתי בשורות שירה. בשירי הספורט הרגשתי שצריך דיוק. איפוק. הבלגה.
5: לסיום, אשמח אם תצטט טור שירי או כמה טורים מתוך הספר החדש, שיכולים לדעתך ללכוד את האוזן כמו למשל שם ספרך השני מ-2009, "תנשום עמוק, אתה נרגש", שאיתו פתחנו את הראיון, או שיש להם חשיבות מיוחדת עבורך.
קשה לי לחשוב על שורות מסוימות מתוך הספר שמגלמות את הספר כולו, אבל אם אפשר לבחור מלה אחת, אני בוחר במלה בית. הספר הוא על בית. על כמיהה, חיפוש, תשוקה, תנועה פנימה ועוד פנימה אל הבית. בין גוף רץ לגוף כותב, אני תהום מתגעגעת לבית.
הקרדיט לצילום התמונה המצורפת לראיון, בה נראה המשורר יקיר בן-משה בעת רכיבה מקצועית על אופניו, קסניה דמירוב
