השאלון עם משורר החודש שלנו, ד"ר מולי פלג, בעריכתה של טל פאר:
שם: מולי פלג
ספרים שפרסמתי: קור אות חיים (הקיבוץ המאוחד), התרחשות (פרדס), כף רגל במים (אבן חושן), בימי
תהייה (קתרזיס). ספר חמישי, "סוסים שחורים", עומד לצאת בקרוב.
תמיד כתבתי צירופי מילים וחיבורי שורות על כל פתק זמין. אבל הכל התגבש לשירה אחרי סיום הצבא ומות
אבי, שני אירועים שחפפו זה את זה. הראשון שחרר אותי והשני טלטל אותי. היה לי הרבה מטען לפרוק והוא
התפרק לשירים. ניתן לסווג את השירים שלי לשתי קטגוריות – שירים אישיים ושירים חברתיים-פוליטיים.
הקטגוריה הראשונה נובעת מהסקרנות הבלתי נגמרת שלי כלפי אופי האדם, אישיותו והכוחות המניעים אותו
כמו מוסר, אהבה ותשוקה. הקטגוריה השנייה היא תוצר של היותי פעיל חברתי ומרצה וחוקר של מדעי
החברה. הרבה שירים שלי, ספרים ומאמרים שכתבתי כחוקר, מוקדשים למסע לקראת חברה טובה והוגנת
יותר.
מרבית שיריי נובעים מהתפרצויות ספסמטיות [?] שדורשות שרבוט מהיר באמצע הלילה או באמצע כנס, או כל
אירוע מתמשך אחר. הן הפרעות או ערעורי שיגרה. אבל ההתפרצויות האלה אינן שלוחות רסן או בלתי
נשלטות. הן מתבשלות בראשי או בלבי זמן מה ואז הן גולשות החוצה, כמו לבה. נדיר מאד ששיר מתגורר לי
על הדף ונבנה בהדרגה עד לבשלותו.
כשהייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, נטלתי חלק בסדנא של יהודה עמיחי לכתיבת שירה. הוא כמובן
השפיע מאד על שירתי. נתן זך היה זה שדחף אותי לפרסם אחרי פגישה מקרית איתו ב"תולעת ספרים".
משוררים ישראליים נוספים שהשפעתם מונחת בשיריי הם דליה רביקוביץ ואריה סתיו. אלתרמן הוא תמיד
השראה. לגבי משוררים מהעולם הגדול, הדף לא יספיק לארוז אותם אבל באזכור צפוף – קוואפיס, פרוור,
נרודה, מאיה אנג'לו וניזאר קבאני. משוררים ומשוררות מתרבויות ותקופות שונות, שרק מעידים על הסקרנות
האקלקטית של מקורות שירתי.
אני כותב שירים מתוך רגש. המחשבה באה אחר כך, ולא תמיד. שנית, אם וכאשר ההכרה מנקרת, אני כותב
לא לקהל ולא לעצמי, אלא בעיקר לחיבור ביני לסביבה האנושית בה אני חי. אני מנסה למצוא מכנה משותף
רחב למסע הזה, ההתנסות האנושית שאנו חווים. השירים מתווכים ומנווטים את הַשּׁוֹנוּת בין בני האדם
להרמוניה במקום לקונפליקט. אני בהחלט מאמין שמנהיגי העולם העכשוויים צריכים לקרוא יותר שירה ואז
הנטייה הלוחמנית שלהם תירגע.
אין לי מאגר מוכן של מילים ודימויים. הם בוקעים ומבצבצים בהתאם לנושא עליו אני כותב. מתמיד הייתי
מעריץ נלהב של השפה העברית. ביטויים וצירופי לשון היו צעצועים בארגז החול שלי. לעיתים, בגלל
התלהבותי הרבה מכלי הלשון, הדילמה שלי היא לא מה לכלול אלא מה להותיר בחוץ כדי לא להכביד על
השיר יותר מדי.
פסיביות מעולם לא קסמה לי, באף הקשר. אינני יודע לגבי שותפות כי הכותב כותב לבדו, אבל יצירת משמעות
פעילה בוודאי. כל קוראת וקורא לוקחים את השיר לאן שהם רוצים והם מחליטים כיצד השיר מעשיר את
עולמם. האינטראקציה עם השיר חגה לא סביב השאלה "מה קראת" אלא "איך קראת את מה שקראת". כולם
קוראים את אותו השיר אבל השיר מביע אינספור משמעויות לקוראים שונים. מכאן שהשאלה "למה התכוון
המשורר" היא מיותרת כמו לשאול נחל מדוע הוא זורם.
חשוב לי שהקורא שלי ירגיש את החוויה האנושית שמבעבעת מהם. מהבחינה הזאת ה"ירגיש" חשוב יותר
מה"יבין". שירה לדעתי היא איננה מבחן ידע או אינטלקט. שירה היא ברומטר נפשי. קורא יכול להתחבר
ולהתאהב בשיר מבלי להבין אף מילה בו. המילים מטילות קסם, המקצב מרקיד וההתרגשות מדבקת. מה
פירוש "הַלַּיְלָה תִּימֵר וְהִתְמִיהַ וַיֵּהׇם"? מי יודע? אבל זה אלתרמן המהפנט, הלא רגוע ואתה תשוב אל
השורה הזאת שוב ושוב, כמו מנטרה.
מקומה של השירה בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות היא שאלה מורכבת ורב משמעית. מצד אחד, אני
מברך על הדמוקרטיה, שוויון ההזדמנויות שהרשת מספקת לכל מי שחפץ להתנסות בכתיבת שירה. מצד שני
פתיחוּת שכזאת עלולה לגרום לזילוּת השירה. כמו במנגנון השוק, כשההיצע גובר המחיר יורד ושירה הופכת
מטבע עובר לסוחר. אבל המציאות האליטיסטית של טרום ימי הרשת לא הייתה מלבבת כלל: קבוצות שירה
אליטיסטיות הסתגרו להן בכתבי עת נדירים ומדורים ספרותיים נשגבים, כשכותבי שירה בלתי מחוברים היו
קורסים על הסף. אינני בטוח איזה מצב עדיף. בכל מקרה, כתיבת השירה וקריאתה חייבים להימשך ללא קשר
לתהפוכות המדיום. ירח נשאר ירח גם כשהטלסקופים מתחלפים.
*** צילום המשורר באדיבותו. קרדיט לצלם/ת יצוין לכשיימסר.
