שלום / ארלט מינצר
אָחִי שָׁלוֹם וַאֲנִי
כָּתַבְנוּ שִׁירִים.
הוּא הָיָה הוֹמוֹ בָּאָרוֹן. בַּמְּגֵרָה שֶׁלּוֹ
מָצָאתִי אַחֲרֵי שֶׁמֵּת
שִׁירִים בַּעֲרָבִית צְרוּרִים בְּגוּמִיָּה.
אֲחוֹתִי שֶׁיָּדְעָה לִקְרֹא עֲרָבִית
הֵצִיצָה בָּהֶם.
שִׁיר אַחַר שִׁיר קָרְעָה לִגְזָרִים
זָרְקָה אֶת הַקְּרָעִים לְפַח הַזֶּבֶל.
לֹא נִשְׁאַר דָּבָר מֵאָחִי
וְאֵין לוֹ זוֹכֵר מִלְּבַדִּי.
כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, לָקַח אוֹתִי
בְּתַחְפֹּשֶׂת פּוּרִים, לַבַּר שְׁבּוֹ יָשְׁבוּ מְיֻדָּעָיו,
רָצָה לְהַשְׁוִיץ בַּאֲחוֹתוֹ הַמַּלְכָּה. שׁוֹטֵר
שֶׁנִּכְנַס לַבַּר, לֹא הִתְרַשֵּׁם מֵהַכֶּתֶר
וְהֶחְזִיר אוֹתִי הַבַּיְתָה בִּמְכוֹנִית מִשְׁטָרָה.
אִישׁ לֹא אָהַב אֶת אָחִי.
אֶת תּוֹכוֹ הֶחְבִּיא.
וְהַבָּא בְּקִרְבָתוֹ נִדְקַר בְּקוֹצָיו.
אֶת סָבָתִי דָּחַף, לַאֲחוֹתִי לָעַג,
וְנָעַץ בַּכֹּל מַבָּט כָּעוּס.
גַּם אֲנִי רָחַקְתִּי מִמֶּנּוּ.
אֵינִי יוֹדַעַת מִי הָיָה בֶּאֱמֶת
וּכְבָר לֹא אֵדַע.
רַק אִמִּי אָהֲבָה אוֹתוֹ, וְשָׁתְקָה.
אַחֲרֵי שֶׁאִמָּא מֵתָה
כְּבָר לֹא הָיָה מִי שֶׁיֹּאהַב אוֹתוֹ.
הוּא קָפַץ מִמִּגְדַּל שָׁלוֹם,
וַאֲנִי נִהְיֵיתִי מְשׁוֹרֶרֶת.
השיר "שלום" מופיע בספר השירים החדש, הרביעי, של משוררת החודש שלנו, ארלט מינצר, "עכשיו זה פשוט" (2025, הוצאת בית אוצר, סדרת מטאטא לשירה, עריכה: אמיר אור, עמ' 71-70). אמנם השיר מופיע לקראת סוף הספר, בשער החמישי והאחרון בו, "גלגולים" שמו, אבל הוא אחד החשובים והמרכזיים שבספר כולו, גם אם התמה שלו לא מאפיינת את כלל שירי הספר. זהו שיר ארס-פואטי בבחינת "מאין נחלתי את שיריי", שמינצר כותבת לעצמה ומציגה בפנינו. השיר מתוחכם וכלל לא פשוט כפי שאולי יכול להיות נדמה בקריאה הראשונה בו. השיר מספר סיפור, שמתחיל באופן כמעט פסטורלי, "אחי שלום ואני / כתבנו שירים". ממש סדנת כתיבה משפחתית. אלא שאז הדברים מתחילים להתערער. "הוא היה הומו בארון", מגלה לנו הדוברת בשיר ומוסיפה כי לאחר שמת מצאה במגירה שלו שירים בערבית. למי שמכיר את ספריה הקודמים של מינצר, "נשקתי לחושך" (2014, פרדס); "שירים קטנים" (2020, עמדה) ו"איך אגיד איננו" (כנ"ל), הגילוי בדבר מותו של האח לא מפתיע, שכן היא כבר עסקה בו קודם לכן אך כאן נוסף גם המימד הספרותי יחד עם המימד הזהותני וגם קורה דבר נורא: אחותה של הדוברת בשיר, שיכולה לקרוא את שירי האח בערבית (השירים טמונים במגירה כפי שזהותו המינית הייתה טמונה בארון), קורעת אותם לגזרים: "לא נשאר דבר מאחי / ואין לו זוכר מלבדי". השיר שאנו קוראים הוא אפוא גם עדוּת וגם מעין שליחות שהמשוררת לוקחת על עצמה להיות זו שזוכרת את האח המת על כל מה שהוא היה.
הבתים הבאים בשיר מפרטים חלק מתכונותיו, ממעשיו, מקשייו החברתיים אבל גם מעולמו הפרטי והחברתי, שהדוברת פחות הכירה. לצד אלה, ועד שנקרא ממש לקראת סוף השיר על התאבדותו, 'שלום קפץ ממגדל שלום', אנו מתוודעים קצת יותר לתפיסת העצמי של הדוברת בשיר, בת-דמותה של מינצר. מדוע מתארת מינצר את עצמה בת השבע כ"מלכה"? האם זו רק התחפושת שלה לפורים? הדבר מזכיר לי את הכינוי המיתולוגי שנתן לה בשעתו המשורר דניאל עוז, "ארלט מינצר הגדולה", כשלימים היא לא אהבה שאני מכנה אותה בשם התואר הזה אבל הנה כאן בשיר יש לו הדהוד קל ואפילו הומור עצמי: השוטר שלקח את הילדה בת השבע מהבר והחזיר אותה הבייתה במכונית המשטרה 'לא התרשם מהכתר', שהיה מונח על ראשה. זו מעין הפוגה (פורימית כמעט) בתיאור גורלו המר של האח המת אבל היא משמעותית לצורך הבנת התהוות המשוררת שלפנינו, שמגלה בשיר את קוצר-ידה להושיע את האח או לדעת 'מי היה באמת' ושאפילו מתרחקת ממנו כמו כל בני המשפחה להוציא את אמה, שאהבה אותו, אבל גם שאוזרת אומץ לתאר את הדברים ועושה זאת בקול בטוח, בביטויים ישירים ומבלי להסתתר. במילים אחרות, זה שיר של קִדמת-הבמה למרות שהוא עוסק בנושא משפחתי מוסתר.
