גַּם בְּבָתִּים יָפִים עֲלוּלָה לְרַחֵף רוּחַ קָרָה. גַּם אִם קַיִץ, גַּם אִם תְּרִיסִים
מוּגָפִים, גַּם אִם אַבָּא מְהַנְדֵּס, אִמָּא מוֹרָה.
גַּם בִּשְׁכוּנוֹת לְבָנוֹת סוּפָה קוֹרַעַת גַּגּוֹת, רָהִיטִים מִסְתַּחְרְרִים בִּטְרַקְלִין
סְבִיב מֶרְכַּז לַחַץ גָּבוֹהַּ, רְגָשׁוֹת מֻקָּזִים עַל כְּתָלִים, בְּנֵי אָדָם לָאֲוִיר
מְשֻׁלָּחִים, לְכָל הוּרִיקָן כִּנּוּי אֱנוֹשִׁי.
גַּם אִם חוֹלְפִים לְיַד בַּיִת כָּזֶה, גַּם אִם נִכְנָסִים, לֹא מַכְנִיסִים כִּי אֵין
תִּקְרָה, הַכֹּל בַּמָּקוֹם, הַכֹּל מְסֻדָּר, אַבָּא מְהַנְדֵּס אִמָּא מוֹרָה.
השיר "וילמה, גילברט, קטרינה" מופיע בספר השירים הראשון של המשוררת עדי פלד-שריג (ילידת 1975, קיבוץ חולדה), "לא נולדנו להיות הדימויים היפים של עצמנו" (2022, הוצאת משיב הרוח, סדרת חוט הכסף, עורך הספר והסדרה: אליעז כהן, עמ' 15). הוא מופיע בשער הראשון מבין חמשת שערי הספר, שנקרא "אינני בבית" ועוסק בתיאור יחסיה של המשוררת עם הוריה ועוד. שם השיר אניגמטי מעט אם לא מבצעים בו מלאכת בילוש קלה: וילמה, גילברט וקטרינה הם שמות של הוריקנים, סופות חזקות במימדים היסטוריים, שארעו בשנים 1988 (גילברט) ו-2005 (וילמה וקטרינה), והובילו למותם של אלפי אנשים בחופי מקסיקו, קובה וארה"ב. פלד-שריג משתמשת ברקע הגיאוגרפי-היסטורי הזה בצורה מבריקה בשיר כדי להדגים באמצעותו דבר-מה אחר שאפשר לתארו כיציאה נגד סטיגמות חברתיות מקובלות כמו למשל: בתים יפים; שכונות לבנות; הורים מבוססים, "אבא מהנדס, אמא מורה". אלו, בניגוד לשיר "זקוק לך" מתוך האלבום האייקוני, "החברים של נטאשה" (1989, מילים ולחן: ארקדי דוכין), שתחילתו במילים: "מנסה להתעלם אך המציאות תופסת / אמא חולה ואבא חסר אונים", לא מבטיחים חיים טובים, שלווה ונחת רוח אלא לעתים רק מסתירים את הכאב המבעבע מתחתם.

