זִנְחוּ אֶת הַמָּחָר: הֱיוּ, כָּעֵת / אמיר אור

זְנח / אמיר אור

אמר השער:

דַּרְכִּי יוֹבִיל הַשְּׁבִיל אֶל מִשְׁכְּנוֹת הַצַּעַר,

דַּרְכִּי יוֹבִיל אֶל סֵבֶל אֵין לוֹ קֵץ,

דַּרְכִּי יוֹבִיל הַשְּׁבִיל אֶל אֲרוּרֵי הַסֹּהַר –

דַּרְכִּי יוֹבִיל אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה.

זִנְחוּ כָּל תִּקְוָה, אַתֶּם הָעוֹבְרִים בִּי:

הַיֵּשׁ – רַק הוּא יֶשְׁנוֹ פֹּה, לֹא הָאַיִן –

זִנְחוּ אֶת הַמָּחָר: הֱיוּ, כָּעֵת.

השיר שלפנינו לקוח מתוך ספר השירים החדש, ה-15 במספר, של המשורר והמתרגם אמיר אור, משורר החודש שלנו, "זְנח כל תקוָה: היֵה" (2026, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 55). הספר מחולק לארבעה פרקים ואלו הם בשמותיהם לפי סדר הופעתם בספר: פרק 1: החידה; פרק 2: דברים וּדְבָרוֹת. פרק 3: שיחות עם הראי. פרק 4: המיתוני [ובו תרגומי שירה של אור משל ג'לאל א-דין רומי, שאול התרסי, מנצור אל-חלאג', מירה באי, רוברט פרוסט ועוד]. השיר שבחרתי לכאן הוא מתוך הפרק השלישי, "שיחות עם הראי", שממנו לקוח שם הספר.

מעבר להיבטים המיתיים והארכיטיפיים שיש בשיר שלפנינו, היבטים המאפיינים את שירת אמיר אור בכללותה, כדאי לחשוב גם על עצם המעשה השירי-תרבותי שיש כאן לפנינו. השנה היא 2026, יכול להיות שהמלחמה הארוכה בתולדות ישראל מסתיימת אם כי החזיתות עדיין פעילות, והמשורר אור בוחר לפרסם ספר שזו כותרתו: "זנח כל תקווה: היה". חשבתי כאן על המושגים הלטיניים המוכרים: קארפה דיים (נצל את היום) וממנטו מורי (זכור שתמות או זכור את יום מותך), אולי הם מהדהדים ברקע הכותרת הזו של אור אבל נדמה שהוא מבקש לבצע גם איזה חיתוך נוסף במערכת האנושית שמסביבנו, לא בהכרח לבשר בשורה מעודדת אלא לומר בשם השער כי זו העת, השעה, לחיות את העכשיו, את הרגע, אולי מהם דווקא תצמח הישועה (אגב, 'שער' היה שמו [ועדיין?] של פסטיבל הליקון לשירה עכשווית, מקומית ובינלאומית, שאור היה מנהלו האמנותי והעורך שלו במשך לא מעט שנים ואפילו זכיתי להשתתף בו פעם או פעמיים).