זהב / רות חוה פוירשטיין
הֲתֵדַע, אֲהוּבִי, זֶה זָהָב,
כָּל מַה שֶּׁקּוֹרֵס עָלַי זָהָב.
הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁלְּךָ עַל פִּי
זָהָב שֶׁל אֲלָפִים –
חֶלְקֵי שְׂרָפִים מִפִּיךָ
בִּרְכַּיִם, זְרוֹעוֹת, גְּרוֹנוֹת מְכֻנָּפִים
אֶל תּוֹךְ הַפֶּה שֶׁלִּי זָהָב,
וְהַגּוּף שֶׁלְּךָ זָהָב
וּשְׁתִיקָתִי זָהָב טָהוֹר –
אֵין מַה לִזְכֹּר וְאֵין מַה לִצְרֹחַ.
אֲנִי רוֹצָה לִרְצֹחַ אֶת הַזָּהָב מֵעָלַי,
לְבַל תַּחְדֹּר מַגֵּפַת זָהָב אֶל הַגּוּף הַחַי.
הָעִיר שֶׁחָלְתָה בְּזָהָב, וְשִׁכּוֹר הַזָּהָב
הַצּוֹרֵחַ בָּעִיר, וּגְוִיַּת זָהָב מַמְאִיר,
וּנְשִׁיקַת הַזָּהָב שֶׁלְּךָ אֶל פִּי הָעוֹלָם
וְחֶלְקֵי מַלְאָכִים בְּמָטָר מִשָּׁמַיִם
כְּמוֹ מַפָּל שֶׁל דָּם,
וּנְשִׁימַת אָדָם בִּגְרוֹן זָהָב
וּפִיךָ הַמֻּרְעָב
לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁמַיִם קְלוּפִים-קְלוּפִים,
בְּלֵדַת עֻבָּר וְהַפָּלַת שְׂרָפִים,
וְהָעִיר שֶׁהִבְשִׁיל בָּה הַזָּהָב
וְעָשְׂתָה כֶּתֶר.
וְגוּפִי כָּרְתָה קֶבֶר לְמֶלֶךְ הַזָּהָב.
השיר "זהב" מופיע בספר השירים השני של המשוררת והאמנית הרב-תחומית רות חוה פוירשטיין (ילידת 1994, ירושלים), "עיר אין-גולה" (2025, הוצאת ספרי בלימה, עריכה: טל ניצן, עמ' 58-57). השיר מופיע בשער השלישי מבין ארבעת שערי הספר, "זמן, אהוב וזהב". אפשר לקרוא את השיר מתוך עצמו ואפשר גם להיעזר במקורות השראה חיצוניים כמו למשל השיר "ירושלים של זהב", שחובר והולחן בידי נעמי שמר (2004-1930) שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת הימים ב-1967. קשה שלא לראות את הקשר בין "העיר שחלתה בזהב" בשיר של פוירשטיין לבין "ירושלים של זהב" בשיר של שמר, ששם שירה לקוח מספרות חז"ל ומסמל תכשיט: ירושלים של זהב או עיר של זהב. יש עוד מקור השראה חשוב והוא מופיע למשל באחד מהשירים שתרגמה עד כה פוירשטיין מ"ספר השעות" של ריינר מריה רילקה (1905), המשורר האוסטרי יליד פראג (1926-1875), ופורסמו בכתב העת המקוון "המוסך" ב-6.8.25: "כשיש זהב בהר / ולא נותר מי שלכרות אותו יכול, / יום אחד הנהר אל האור אותו יוביל / מִמְלֵאוּת ומאין-קול / האבנים. // גם אם איננו מוכנים / אֵל מבשיל" – כאשר בזהב הכוונה כאן היא לאלוהים. במילים אחרות, האהוב יכול להיות אמנם אהוב אנושי ופיזי אבל גם אלוהים בכבודו ובעצמו.
מעבר למקורות ההשראה ישנו השיר עצמו ובו דבר-מה משונה לכל אורכו. מצד אחד סגידה לזהב ותשוקה וציפייה לו ומצד אחר רצון של הדוברת בשיר לרצוח את הזהב מעליה וקשירתו למילים המסמלות את ההיפך מחיוניות, עושר ועוצמה, שאולי הזהב יכול לסמל: מגפת הזהב; מחלת הזהב; שיכור הזהב; גווית זהב ממאיר. יש כאן מעין עושר שלא שמור לבעליו והשיר אף נחתם בחזון מבעית: "העיר שהבשיל בה הזהב [כמו האל המבשיל בשיר של רילקה לעיל] / ועשתה כתר. / וגופי כרתה קבר למלך הזהב.". מה רוצה המשוררת לומר לנו כאן? אולי, וזאת רק הצעת פרשנות שלי, שמרוב הוד והדר של העיר, היא שוכחת בה את האנשים ומרוב שהיא מעטירה עליהם זהב הם קורסים תחתיה עד לכדי כך שגופם הופך קבר למלך הזהב? המציאות המתעתעת של השיר מופיעה גם בשיר קודם לו בספר, שנקרא "המשוררת" ונחתם כך: "אהובי אשר בדיתי / פיו פותח כמורעב – / השם אשר קרא הִכַּרְתִּי / כמו מגוף אחר, / מוזהב" (עמ' 56-55). הנה שוב האפשרות שהאהוב (הבדוי) הוא האל עצמו והקשר אל הזהב, החומר הטהור, שהדוברת משתוקקת אליו אבל גם נרתעת מפניו, אולי בשל סגולותיו המכשפות אותה.
