כמעט / נֹגה אוֹלמרט
לְאַחַר חֻפְשַׁת מַחֲלָה
שֶׁל יוֹתֵר מִשָּׁנָה
כִּמְעַט חָזַרְתִּי לָעֲבוֹדָה.
כִּמְעַט יָשַׁבְתִּי שׁוּב
עִם מְטֻפָּלוֹת, הִצַּעְתִּי
פִּתְרוֹנוֹת, הִקְשַׁבְתִּי.
אָחוֹת פְּסִיכִיאַטְרִית.
כִּמְעַט הֶעֱבַרְתִּי שׁוּב
אֶת הַסַּדְנָה שֶׁלִּי, קְרִיאָה
וּכְתִיבָה שֶׁל שִׁירִים בְּכִוּוּן
בִּיבְּלִיוֹתֵרַפִּי. כִּמְעַט. הָיָה
תַּאֲרִיךְ, וְהָיְתָה צִפִּיָה,
הִתְגַּעְגַּעְתִּי, כִּמְעַט חָזַרְתִּי,
אֲבָל הַקּוֹרוֹנָה שִׁבְּשָׁה
אֶת גּוּפִי וְכָל תָּכְנִיּוֹתַי.
אִלּוּ חָזַרְתִּי לֹא הָיִיתִי
חֵלֶק מֵעוֹלָם הַשִּׁירָה.
לֹא הָיִיתִי מְפַרְסֶמֶת
סְפָרִים, לֹא הָיִיתִי
מְשׁוֹרֶרֶת.
הָיִיתִי עֲסוּקָה בַּעֲבוֹדָה.
אָחוֹת פְּסִיכִיאַטְרִית.
השיר "כמעט" מופיע בספר השירים החדש, השלישי, של משוררת החודש שלנו, נגה אולמרט (ילידת 1974, גוואטמלה, רחובות), "לוליינית" (2026, הוצאת עמדה, עריכה: אלי הירש, עמ' 23-22). יש בו כמה וכמה נקודות מעניינות למחשבה: ראשית, כטענת המשורר והרפתן לשעבר גיורא פישר, שיר צריך להכיל את כל המידע כדי שנוכל לקרוא ולהבין אותו בפני עצמו ובשיר הזה מצוינת מחלה אך לא בשמה, הטרשת הנפוצה שבה לקתה אולמרט ושבה היא עוסקת בלא מעט משיריה בספריה הקודמים, "צַ'פִּינָה" (2022, הוצאת ארגמן מיטב) ו"בתמונה לא רואים" (2024, הוצאת עמדה) ובספר הנוכחי גם תוך כדי אזכור שמה. כלומר נשאלת השאלה כאן אם השיר עומד בפני עצמו או שכדי להבינו נדרשת קריאתו גם במסגרת ההקשר של הספר כולו? אפשר לחשוב על המחלה גם ככל מחלה אך ברור שלא מדובר כאן רק בשפעת קלה, למשל אלא באירוע אקוטי, משנה מציאות.
נקודה שנייה למחשבה: הדוברת בשיר, בת דמותה של אולמרט, מתארת מצב של כמעט חזרה לעבודתה כאחות פסיכיאטרית אלמלא מגפת הקורונה שיבשה את גופה ואת כל תכניותיה. אם הייתה חוזרת לעבודה כי אז לא הייתה "חלק מעולם השירה" ועוד יותר מכך, לא הייתה מפרסמת ספרים ונעשית למשוררת. אפשר לשאול כאן מה פירוש להיות חלק מעולם השירה ומהו בכלל אותו עולם שירה? ושאלה נוספת: האם כך נעשים למשוררים? האם אין המשוררוּת טבועה בתוכנו מלכתחילה? המענה לכך טמון לדעתי בתחילת הבית השני של השיר, באותה סדנת קריאה וכתיבה של שירים בכיוון ביבליותרפי, שאולמרט התכוונה להעביר לפני השיבוש הגופני שקרה לה. כלומר, גרעין השירה ממילא קינן בתוכה ורק חיכה להזדמנות כדי להבשיל ולנבוט החוצה.
