חוגגים יום הולדת למשוררת רונית רוטלוי

פּוּרָה וִידָה / רונית רוטלוי

בְּיַעַר גֶּשֶׁם

חוֹרְחֶה מַצְבִּיעַ עַל

תְּזוּזָה בֵּין הָעֲנָפִים:

קוֹפֵי קַפּוּצִ'ין קְטַנִּים

קוֹפְצִים מֵעָנָף לְעָנָף.

הַאִם הֵם

מְסֻכָּנִים לִבְנֵי הָאָדָם?

חוֹרְחֶה צוֹחֵק

לְמוּד נִסָּיוֹן:

הָאָדָם הוּא הַחַיָּה

הֲכִי מְסֻכֶּנֶת בַּטֶּבַע,

לֹא יָדַעְתְּ?

המשוררת רונית רוטלוי, שחוגגת היום יום הולדת כמו בתי שירה, היא ככל הנראה המשוררת הישראלית הראשונה שהיא גם סטנדאפיסטית או לכל הפחות מנסה להיות (היא גם סופרת וגם עורכת דין, אגב). אולי זה יכול להסביר, בדיעבד, את העובדה שלא מעט משירי ספרה הראשון, "אין לך מה להפסיד" (2023, הוצאת קתרזיס, עריכה: נעה שבתאי), יכולים להיות מתוארים כפי שמישהו פעם הגדיר כשירי פאנץ'-ליין כמו למשל השיר שלפנינו, "פורה וידה", שמופיע בספר בעמ' 82 ושמשמעות כותרתו היא משהו כמו לחיות את החיים הטובים, מושג שהונהג בקוסטה ריקה, אם הבנתי נכון מחיפוש ראשוני בגוגל. מי שתיאר את שירי הפאנץ' ליין התייחס אליהם בביקורתיות אבל זו לא חייבת להיות ההתייחסות היחידה אליהם. כאן למשל השיר נחתם באמירה רבת-משמעות מצד חורחה, אולי מדריך הטיולים המקומי: האדם הוא החיה המסוכנת בטבע. הוא אומר זאת אגב ההתבוננות בקופי הקפוצ'ין הקטנים, ששמם נקבע להם בשל הדמיון של צבע פרוותם לזה של הברדס שנוהגים ללבוש חברי מסדר הקפוצ'ין של הכנסיה הקתולית ושנפוצים במרכז ובדרום אמריקה. סיום השיר בשאלה מאפשר גם לפתח את המחשבה, האם אכן האדם הוא החיה המסוכנת בטבע ואם כן – כיצד (רמז: אנחנו בימי מלחמה, למי ששכח). כך או אחרת, נאחל הרבה מזל טוב לרונית ושפע יצירה גם לקראת השנה החדשה!