חסידת יְרוּסָלֵם / ווביט וורקו מנגיסטו

חסידת יְרוּסָלֵם / ווביט וורקו מנגיסטו

רָאִיתִי חֲסִידָה לְבָנָה בִּשְׁמִי הַבֹּקֶר וּבְלִבִּי יָדַעְתִּי –

הִיא מַגִּיעָה מִירוּסָלֵם. כֹּה הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לָגַעַת בַּחֲסִידָה,

לִזְכּוֹת לָחוּשׁ, וְלוּ בִּמְעַט, אֶת קְדֻשַּׁת יְרוּסָלֵם.

רָצִיתִי לְלַטְּפָהּ כְּמוֹ הָיְתָה טַלִּית צְחֹרָה,

מְעֻטֶּרֶת פַּסֵּי שֶׁמֶשׁ.

שָׁאַלְתִּי אֶת הַחֲסִידָה: מַה שְּׁלוֹם יְרוּסָלֵם?

הַאִם יְרוּסָלֵם עוֹד זוֹכֶרֶת אוֹתָנוּ?

סַפְּרִי לִי, חֲסִידָה, אֵיךְ נִרְאֵית יְרוּסָלֵם?

לִבִּי נִמְלָא הֵדֵי קֹדֶשׁ עֵת כַּנְפֵי יְרוּסָלֵם

לִטְּפוּ אֶת עֵינַי. הִתְפַּלַּלְתִּי מִלֵּב מָלֵא, שֶׁלֹּא תֵּעָלֵם.

לִוִּיתִי אוֹתָהּ בְּמַבָּטִי,

עַד שֶׁנֶּעֶלְמָה מֵעֵבֶר לֶהָרִים.

הִתְפַּלַּלְתִּי חָזָק שֶׁאֶרְְאֶה אוֹתָהּ שׁוּב,

שֶׁכְּבָר בַּשָּנָה הַבָּאָה

אֶהְיֶה אֲנִי עַצְמִי בִּירוּסָלֵם –

וְאֶפְגֹּש שׁוּב בַּחֶסֶד.

אתמול חל יום ירושלים, שכלל גם מצעד חגיגי של עשרות אלפי אנשים ברחבי העיר העתיקה וגם למרבה הצער כמה תקריות אלימות מצד פורעים יהודים כלפי פלסטינים בעיר. כמו כן התקיים אתמול בהר הרצל בירושלים האירוע השנתי לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה, בנוכחות ראש הממשלה. אין מתאים מהמועד הזה לקרוא בספר השירים השני של משוררת החודש שלנו, ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו, "חסידת יְרוּסָלֵם" (2024, הוצאת עמדה, דבר בעולם, סדרה לשירה בעריכת יחזקאל רחמים, 91 עמ') ובאופן ספציפי בשיר הנושא של הספר (עמ' 23). ווביט בעצמה נולדה בכפר גוּלְטוֹש במחוז גונדר שבאתיופיה ב-1974 ועלתה ארצה דרך מדבריות סודאן כילדה עם אִמָהּ ושניים מאחיה (אביה נפטר כשהייתה בת שנתיים).

מעניין לציין שבספר השירים הראשון של ווביט, "אני רצה לאחור" (2022, הוצאת ארגמן מיטב, 41 עמ'), העיר ירושלים כמעט ולא נוכחת בשירים ורק לקראת סוף הספר היא מופיעה בשירים כגון "כוח האמונה" (עמ' 37) ו"לזכור ולא לשכוח" (עמ' 38) כאשר זו לא הופעה של מה בכך אלא הצגת העיר כמחוז הכיסופים הגדול של יהודי אתיופיה העולים ארצה. צורת שם העיר בספר הנ"ל מעט שונה מזו הנוכחית: "יְרוּסְלִים". בספר השני ובשיר שלפנינו, ירוסלם כבר מקבלת מקום מרכזי ומוזכרת במהלך השיר לא פחות משבע פעמים. חסידת יְרוּסָלֵם מזכירה למשוררת את השיר "אל הציפור" של המשורר חיים נחמן ביאליק, שציטוט מתוכו מופיע כמוטו בתחילת הספר: "מי ייתן לי אבר ועפתי אל ארץ / בה ינץ השקד, התומר!". מנגיסטו, כאישה דתייה כפי שהיא מעידה על עצמה בפתיחת ספר-שיריה הראשון, עוסקת בשיר לא רק בארץ ותנובותיה אלא גם בקדושת העיר ירושלים בעיניה. נקודת המבט של הדוברת בשיר הוא עדיין טרם העלייה לישראל ולכן הכיסופים כאן הם גם במבט לאחור (השיר מופיע בפתח השער השני מבין שבעת שערי הספר, "אוי סודאן, סודאן".

רצה המקרה ובזמן צילומים עבור אנתולוגיית השירה לשבועות במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ", אספתי מחדרו של חברי העורך בני ציפר ספר שעניין אותי לקרוא לצד ספרים נוספים בשם: "סְמֵן (סימיאן) – מקור המעיין של יהודי אתיופיה – הרי סְמֵן בהיסטוריה של קהילת בֵּתֶה ישראל" (2025, הוצאת פרדס והמרכז למורשת יהדות אתיופיה, 166 עמ'). רק כשהגעתי הבייתה, רגע לפני שהכרזנו כאן על כך שווביט וורקו מנגיסטו היא משוררת החודש שלנו, גיליתי שאת ספר-המחקר רב-היופי והעניין הזה חיברו שניים: בר קריבוס ולא אחרת מאשר ווביט וורקו-מנגיסטו! יש מי שאומר שאין מקריות בעולם. פתח הדבר של הספר החשוב הזה כולל גם את סיפורם האישי של המחברים ובו מתארת ווביט את סיפור עלייתה ארצה, שנפתח במילים הבאות: "העלייה לישראל הייתה קשה. יצאנו למסע סודי, לא חוקי וטראומטי מאוד, שהיה חלק מחלום רב-דורי להגיע ל'ירוסלם' בארץ האבות" (עמ' 21). ואידך זיל גמור.