השיר שלי / שלמה בן-בסה
אֲנִי מְקַנֵּא בַּמְּשׁוֹרְרִים הַחֲשׁוּבִים
אֲנִי מְקַנֵּא בַּמְּשׁוֹרְרִים הַבֵּינוֹנִיִּים
אֲנִי מְקַנֵּא בְּכָל הַשְּׁאָר
עַד שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב שִׁיר שֶׁהוּא מַמָּשׁ טוֹב בְּעֵינַי
אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶת הַשִּׁיר לִמְדוֹרֵי הַסִּפְרוּת שֶׁל הָעִתּוֹנִים
לְכִתְבֵי-עֵת שׁוֹנִים
אַנִי מְקַנֵּא בַּשִּׁירִים שֶׁמִּתְפַּרְסְמִים
בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לַתְּשׁוּבָה
שֶׁלֹּא מַגִּיעָה אַף פַּעַם
עַד שֶׁהַשִּׁיר נִשְׁאָר לְבַד
יְצִיר טָהוֹר שֶׁל הַבְּרִיאָה
מְהַדְהֵד כְּמוֹ דְּרָשָׁה
שֶׁל גּוּרוּ הָדִּי
עַל מִגְרְעוֹת הַקִּנְאָה.
השיר שלפנינו, "השיר שלי" מאת המשורר שלמה בן-בסה (יליד 1957, ראשון לציון), לקוח מתוך הגיליון החדש והמסקרן ביותר של כתב העת האוונגרדי, "סלון הדחויים" מיסודו של אלי יונה, "קנאה". את הגיליון ערכה שרית לנדאו וכך היא כתבה ב"דבר העורכת" היפה שלה: "אפשר לדבר על הכל: על אהבה, על כסף, מין, פחד, על הדחקה… ובכל-זאת, אני לפחות מרגישה, שמכל הדברים שאפשר לדבר עליהם, ומכל הרגשות שאפשר להרגיש, אין מורכב כמו הקנאה. האם זו תשוקה? חמדנות? סקרנות? בושה? אולי בכלל כמיהה? קשה להניח עליה את האצבע. קשה להודות בה, וקשה עוד יותר להכיל אותה. ועל-כן, כמה מעניין יהיה לצלול אל שירים המעיזים לכתוב עליה – הן בצורה מרומזת והן בצורה ישירה וכנה, שלא ניתן יהיה להבין אחרת. תודה למשוררים המופלאים, שנותנים מילים במקום שבו אחרים שמים מסך. ותודה לאלי יונה, על הזכות ללקט אוצרות. שנים אני מקַנאה בעורכים השונים של סלון הדחויים. והנה, לפעמים קנאים מגשימים". את דבריה היא מסיימת במילים "בברכת קריאה מהנה, מעוררת קנאה והשראה". נדמה לי שיש בדברים היפים הללו גם כדי לתאר לא מעט משירי הגיליון, שהנה ציינתי לפני כמה מהם ואנא אל יקנא מישהו שלא ציינתי את שיריו, לא קראתי והתעמקתי בכל שיר מארבעים שירי הגיליון וגם אי אפשר לציין את כולם אבל בכל זאת אזכיר כאן את שיריהם/ן של אפי הלפרין ("מדוכנו של מוכר הפרחים"); דוד ברבי ("חיציהָ"); יעל קידר ("מחשבה ראשונה על הבוקר"); יצחק גוילי ("אושר פשוט"), מוריה נחום ("שלא אהיה כיוסף") ומיתר הלל קורמן ("קנאה"), ככאלו שלכדו את תשומת לבי. הקנאה אכן יכולה לעורר השראה כמו באמרה החז"לית הידועה, "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמ' א) אבל צריך גם לזכור שהיא יכולה להיות הרסנית לבעליה ולעתים קרובות לצערנו גם למושאיה (אפשר לחשוב כאן על קנאה אלימה בין אוהבים למשל).
המשורר שלמה בן-בסה פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה: "לצייר בדידות בקו אחד" (2016, הוצאת ספרי עיתון 77); "ליהוא" (2022, כנ"ל), שהוקדש לבנו, ליהוא בן-בסה ז"ל, פרח הטיס, שנהרג בתאונת אימונים בנגב ב-24.11.2020, "כשציירתי אותָך על המדרכה" (2022, כנ"ל; נדמה לי שאת שלושת הספרים האלו ערכה המשוררת ללי מיכאלי) ו"אבא יתום" (2025, הוצאת יונה שחורה). הקנאה שאליה הוא מתייחס בשיר, אפשר לתאר אותה כארס-פואטית, ספרותית ומעניין שהיא מתארת עולם שחשבנו שהוא כבר הולך ונעלם אבל הוא עדיין קיים אם כי אין לדעת עד מתי. כוונתי לעולם של שליחת שירים לפרסום במדורי הספרות בעיתונים ובכתבי העת והתקבלותם או דחייתם. המשורר מתאר כאן מצב של אי-התקבלות השיר "שהוא ממש טוב" בעיניו. יש כאן לפחות שני שלבים לקנאה: ראשית, קנאה במשוררים החשובים והבינוניים ואפילו בכל השאר; שנית, קנאה בשירים שמתפרסמים על פני השיר שלו שלא התפרסם. כאן נוצרת כבר מטפורה מסוג חדש. השיר הופך ליציר בריאה בפני עצמו, טהור אפילו, הוא נשאר לבד, כבר כמעט אנושי, ולא ברור באמת עד כמה ההדהוד שלו מהדהד אבל כן ברור שהמשורר נלחם על קיומו בתודעה, לפחות שלו והנה בזכות הפרסום בגיליון הקנאה הנהדר הזה, גם שלנו.
