ידעתי כי כל העולם כיסופים, כל העולם אור גדול / נתנאל לוריא
21/02/2021
ידעתי כי כל העולם כיסופים, כל העולם אור גדול
אין-סופי, כל היש נהדר בכל רבדיו,
ואם החושך רוחש כגלים, ימהר
להימלט אל אופק לילה,
יעלים בחצץ סלעי,
כתודעה בהירה, כמגדלור מהמם
ביופיו יזהַר כנשמתי…
וכנפי מלאכים שוברים הים לאלפי רבבות,
ואני זועק מתוך התהום,
"אדוני מלך, ואדוני ימלוך, ומלכותו אמת."
השיר "ידעתי כי כל העולם כיסופים, כל העולם אור גדול" לקוח מתוך ספר השירים הראשון של המשורר נתנאל לוריא (יליד 1993, גדל בבת ים), "שירת יום הדין" (2024, הוצאת ספרי ניב, עריכה: גילי תל אורן, עמ' 255). בהקדמה לספרו כותב לוריא כך: "הגעתו לדפוס של הספר הזה היא בגדר נס. אני משורר שחי על הרצף האוטיסטי ונכון להיום מתגורר בהוסטל. אני מתמודד נפש גם עם אילמות סלקטיבית, כלומר איני מסוגל לשוחח עם כל אחד ואחת ובדרך כלל מתבטא בהקלדה" (עמ' 5) ועוד הוא כותב שם: "הצד הפואטי שבי הושפע ממורים נפלאים כמו ויליאם בלייק [משורר אנגלי, מיסטיקן, צייר ואמן תחריטים, שחי בשנים 1827-1757, מספריו: "נישואי העדן והשאול" ו"ירושלים – האצלתו של הענק אלביון"] ולוטרמון [שם העט של איזידור לוסיין דוקאס, משורר וסופר צרפתי, יליד אורוגוואי, שחי בשנים 1870-1846 ושחיבורו המרכזי, "שירי מלדורור", השפיע על הסוריאליסטים]" (שם) ומוסיף אמנם כי האוטיזם הוא לא חזות הכל שלו אך ש"למען חבריי הדוממים והלא מושמעים, חשוב לי להעלות את המודעות לאוטיזם עם צורכי תמיכה גבוהים ולהראות שגם אנחנו, מהאופק המרוחק של הרצף, יכולים לתרום ולהשפיע" (שם).
מקריאה בשירי הספר על 374 עמודיו, שלא מנוקדים להוציא מעט במקומות המוקשים, אני למד כי תרומתו של נתנאל לוריא, אם אפשר לדבר על כתיבת שירה במונחים של תרומה, היא הן בפן האישי, שבו הוא מצליח בדרך כלל לבטא באמצעות השירים "מי זה נתנאל לוריא" כלשונו בהקדמה (עמ' 5) והן בצד הכללי, של מכלול שירי הדור. כאן חושף לוריא מנעד כתיבה לא שכיח, שאמנם מושפע מהמורים לשירה שהיו לו אבל גם יוצר באופן מקורי שירה אסכטולוגית, הנוגעת בעולמות הכיסופים ומחפשת אחר המימד המיסטי או הקוסמי או הרוחני שבהוויה כמו גם ביחסים בין בני אדם, בשאלות של אהבה ובשאלות של הורות למי שאובחן כאוטיסט. באמצעות תיארוך השירים, שנכתבו במשך עשור משנת 2016 ועד ימינו, אנו למדים כיצד מתמודד לוריא עם זהותו בפני עצמו וביחס לחברה, על רגעי הקושי המרובים שלו כמו גם על רגעי האושר וההארה, כפי שהשיר שלפנינו משקף אותם.
השיר נחתם בוואריציה של ההיגד דמוי הפסוק המקראי, "ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלוֹךְ לעולם ועד", כאשר לוריא משנה אותו לקראת סופו מתוך רצון אולי לאשש את מה שהוא תיאר בשיר כעולם שכולו כיסופים ואור גדול. 'מלכותו [של האל החולש על העולם הזה] היא אמת', כלומר, התיאור של האור הגדול והאין-סופי, של היש הנהדר בכל רבדיו, הוא תיאור מהימן של מה שהדובר בן-דמותו של המשורר מרגיש וגם "זועק מתוך התהום". הזעקה מתוך התהום חושפת גם את הקושי. המשורר לא נעמד על אולימפוס כדי לתאר לנו את הדברים הקסומים שהוא חווה מתוך אופוריה אלא דווקא צולל עד עמקי נשמתו הדוויה ומצליח לראות אותם מבעדה למרות הקשיים. המקום הייחודי הזה גם הופך את הספר כולו לנוגע ללב ומרגש עד מאוד.
