יום – כמו ציפור. / התיז בחלונות זהב ואור / רֶנְיָה שְׁפִּיגֶל

לא מכבר נתקלתי אגב שיטוט ברשת בפרסום על הספר "יומנה של רֶניה" והוא יומן הנעורים של הנערה רניה שפיגל, שנולדה ב-1924 למשפחה יהודית בדרום-מזרח פולין ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) עברה עם אחותה הצעירה, אליזבת, אל סבן וסבתן בפשמישל שבדרום פולין, בעוד הוריהם נותרים בוורשה (2026, הוצאת מטר, 344 עמודים, מפולנית: ענת זיידמן, תרגום השירים בעמ' 139-32: נעמי בן גור). היומן מתאר את קורותיה של רניה שפיגל מ-1939 ועד ה-25.7.1942, כלומר מאז שהיא בת 15 ועד גיל 18, אז היא נאלצת להפסיק את הכתיבה ביומן בשל האקציה הנוראית שקיימו הנאצים בגטו בפשמישל. את דפי היומן, שנכתב בפולנית, חותמים תיאורים עוצרי-נשימה מאת החבר של רניה, זיגמונד שוורצר, שמתערב בכתיבת היומן בשל הנסיבות ומתנצל על כך: "נפל דבר! קודם כל, אני מבקש את סליחתך, יומן יקר, על שצללתי אל בין דפיך, ושאני מבקש להמשיך את היצירה של אדם שאיני משתווה לו ואיני ראוי לו" (רישומי זיגמונט, 27.7.1942, יום שני, עמ' 333). זיגמונט ניסה למלט את רניה ואת הוריו מהשמדה בידי הגרמנים, דבר שלא צלח בידו.

מדובר ביומן מרתק, סוער ומסעיר, שהאופן שבו הספר נערך וגם עצם התערבותו של החבר בכתיבתו ממש לקראת סופו, משווים לו נופך חי ונושם אפילו מעבר למה שיש בו עצמו. ייחודו של היומן מבחינתי נובע מהיותה של רניה שפיגל כותבת שירים צעירה ומוכשרת ביותר, שאולי, אלמלא היה חוט חייה הצעיר והמשתוקק נקטע באופן אכזרי כל כך, אף הייתה צומחת ועולה ופורחת לכדי משוררת של ממש. באוקטובר 1940 היא משתתפת בתחרות-כתיבה בבית הספר שלה בנושא "יום חופשי מלימודים". היומן מכיל שירים שהיא כתבה במיוחד עבור התחרות, בהם למשל השיר הבא:

יום חופשי מלימודים / רניה שפיגל

עם שחר החליק ממרום,

מריע כל הדרך לאדמה,

מלא ציוץ, גיל ורון,

מתרגש וחסר נשימה,

יום – כמו ציפור.

התיז בחלונות זהב ואור

התיז שמש וצחוק בעיניים

ובן הרף עף לשמיים.

הצער נותר אחריו וצללים כבדים –

ההייתה זו מחשבה או יום חופשי מלימודים?

(עמ' 92, השירים ביומן ובספר לא מנוקדים).

רניה מתארת בהתרגשות רבה את השתתפותה בתחרות וכן את זכייתה במקום הראשון (!): "הלכתי למסיבה וסורפרייז סורפרייז, רגע לפני זה גיליתי שזכיתי במקום הראשון בתחרות ואקבל את כל כתבי מיצקביץ' [הכוונה לכתבי אדם מיצקביץ', 1855-1798, משורר, מחזאי, פובליציסט ופעיל חברתי פולני כפי שמצוין בהערות ליומן]. החלום שלי התגשם! יומני היקר, עזרת לי. האחד והיחיד… אחר כך המנהל דיווח בהטעמה מיוחדת על תוצאות התחרות. מחאו לי כפיים ובירכו אותי. קרלה תשלח את זה לקייב, ל'הקול הסובייטי' [ביטאון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה בשפה הפולנית], וגם תכניס את זה לעיתון של בית הספר" (עמ' 94).

דפי היומן כוללים עשרות שירים שכתבה רניה בהם לא מעט שירי אהבה או שירים מכמירי לב על עצם הקיום האנושי בשנות המלחמה ושירי געגועים להוריה. הקול הפואטי הצעיר שלה היה נועז, יצרי מאוד ואפילו פמיניסטי עד כי לעתים נדמה כי השירים נכתבו ממש בימינו כמו למשל טורי השירה הבאים: "רוצה אני לראות נשים מוכשרות / במשרות בכירות / דיפלומטיות, שׂרות, / יורדות ים, טייסות, שופטות, / נושאות נאומים חוצבי להבות, / תנו לי לחיות במנוחה / בבועה של שמחה, / לכתוב שירים מעומק הלב / וגם… / שיהיה לי מאהב" (עמ' 96, שיר מיום 7.11.1940, שקודם לו כתבה רניה ליומנה, שעבורה הוא כחבר של ממש: "תקשיב, אולי ידוע לך אם זה נעים כשיש לך מאהב?").

כתיבת השירים הייתה חשובה מאוד לרניה והיא הצליחה לכתוב שירה עד ימיה האחרונים כמעט. ב-9.6.1942 היא כותבת לעצמה ביומן את האופן שבו היא כותבת שירים: "סבתא חושבת שאני צריכה לדרבן בתוכי אמביציה לכתוב שירים. צעקתי בקול: 'את לא מבינה את זה!' אמא רצתה לעשות ממני סופרת, אפשר 'לעשות' ממישהי סופרת? הו, כמה שהאנשים האלה לא מבינים כלום. ואומרים לי את זה עכשיו, בזמן שאני מנסה למנוע מעצמי לכתוב שירים. כי אני לא רוצה לכתוב כשיש לי נושא ורצון, אלא כשאני יכולה, כשאני חייבת. והם לא יודעים שזה כואב לי. וכאן בכל מקום הורגים, רוצחים. רק זיגוש [שם חיבה לזיגמונד, החבר] הוא משב של אביב ושמש" (עמ' 315). אכן, במהלך השנים הנוראיות הללו מהרהרת לעצמה רניה על האפשרות שתצליח כמשוררת ותזכה בתהילה ואף שואלת את עצמה מה יותר קשה: להיות אמנית מצליחה או אמא לילדים.

הכישרון הספרותי של רניה שפיגל הוא בלתי מבוטל וזה מה שהופך את הקריאה ביומן למפעימה כל כך יחד עם השירים המופיעים במהלכו. גם תודעתה ההיסטורית מפותחת יחסית לגילה. שבועיים לפני הירצחה, ב-15.7.1942 היא כותבת ביומן כך: "זכור היטב את היום הזה, זכור אותו, פעם תספר עליו לדורות הבאים. היום בשעה 8 סגרו אותנו בגטו. אני כבר גרה כאן והעולם מופרד ממני ואני מהעולם. הימים איומים, גם הלילות לא טובים יותר. כל יום נופלים קורבנות ואני נושאת אליך תפילה, אלי הגדול, שאזכה לנשק את אמי" (עמ' 326). יום למחרת היא מתארת "איך נראה גטו סגור": "ובכן, רגיל לגמרי. מסביב חוטי תיל דוקרני, בשער עומד משמר (שוטר גרמני והמשטרה היהודית), יציאה ללא אישור עלולה לגרור עונש מוות… עצוב מאוד על הנשמה והלב פועם באימה" (שם). חרף המצב הקשה, יצר החיים שלה ממשיך לפעם: "כמה התחשק לי להתגפף, איש לא יודע. אנחנו הרי עומדים מול עובדות מאיימות כל כך. שאוכל להתגפף עוד קצת" (שם).

מי שהציל את יומנה של רניה והותירו כעדות מטלטלת לימים הנוראים ההם הוא חברה, זיגמונט שוורצר, שהצליח לשרוד את זוועות השואה. באחרית הדבר של הספר תוכלו לקרוא כיצד שרד גם היומן וגם על כך שהוקמה קרן שמטרתה להפיץ את היומן והשירים ואף "נוסדה גם תחרות שירה לנוער בפולין ובארצות אחרות. התחרות מיועדת לדוברי פולנית צעירים עד גיל 20 בעולם כולו" (עמ' 342), תחרות שאולי גם מוכיחה את כוחה של השירה לצלוח את אכזריות הגורל שפקד את רניה וצעירים יהודיים רבים במאורעות השואה ולהוסיף ולהיקרא ולהשמיע את קולה.

• לרשימה זו צירפתי צילום של הכריכה הקדמית של הספר, במרכזה תמונתה של רֶנְיָה שְׁפִּיגֶל.