צל גוף / יקיר בן-משה
יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנִי בַּסְּפּוֹרְט,
פָּחוֹת וּפָחוֹת בַּחַיִּים.
אֲנִי מַקִּיף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, בּוֹעֵט
בְּכַדּוּר הָאָרֶץ, רָץ וְרָץ סְבִיב חַיַּי
בְּשָׁעָה שנוֹכֵל תּוֹפֵס אֶת מְקוֹמִי בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה,
מוֹעֵךְ אֶת הַכָּרִית;
מִישֶׁהוּ נוֹגֵעַ בַּמָּתְנַיִם שֶׁל הַחַיִּים,
לוֹקֵחַ אוֹתָם לְסִבּוּב בָּעִיר,
לוֹגֵם קָפֶה, מַבִּיט בִּי מִמַּעֲמַקֵּי הָעַיִן,
נוֹשֵׁךְ שְׂפָתַיִם, כּוֹתֵב שִׁירִים,
סוֹרֵג אֶת פָּנַי צִלְלֵי אוֹר.
הַחַיִּים הֵם עֵץ בְּרוֹשׁ כָּרוּת
בֵּין רִקּוּד לִמְעִידָה, טוֹרְסוֹ שֶׁל בְּדִידוּת.
וְזֹאת רַק הַהַתְחָלָה.
בצירוף מקרים שמבחינה סטטיסטית הוא די חריג, אני מניח, יצא כך שמשורר החודש הראשון באתר שלנו, יקיר בן-משה, הוציא לאור במהלך החודש הזה ממש את ספר שיריו החדש, השישי, "למתוח את עורקי הבוקר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורך הספר: ארז שווייצר). אני מאחל לעצמנו שכך יהיה גם עם משוררי החודשים הבאים שלנו או לפחות עם חלקם או אפילו קצתם. השיר שלפנינו הוא השיר הפותח את הספר הזה אלא אם כן בשינוי של הרגע האחרון הוא הוזז ממקומו. יש לי הרגשה שלא. שימו לב לטורי הפתיחה המפתיעים שלו: "יותר ויותר אני בספורט / פחות ופחות בחיים". היינו מצפים למשהו הפוך לגמרי והרי אומרים לנו תמיד שאם נעשה פעילות גופנית-ספורטיבית 'נתחבר' לעצמנו והנה כאן דווקא ריחוק, חיץ בין החיים עצמם לבין הספורט. זה ריחוק שספורטאים מקצוענים אולי יוכלו להבין אותו. נניח כדורגלנים או כדורסלנים, שקריירת הספורט המקצוענית שלהם קצרה יחסית והם יודעים שלאחר שיסיימו אותה יצטרכו למצוא משהו אחר 'לעשות בחיים'. בן-משה מניח לפנינו כאן את הזהות הכפולה של הספורטאי לעומת המשורר, שאולי הוא נוכל, וכמה טעונה יכולה להיות כאן הופעת המילה 'נוכֵל' ועוד בשנת בחירות. המשורר 'כותב שירים' אבל גם 'נושך שפתיים'. למה? אולי לנוכח המציאות. ומעבר לכל זה הבדידוּת, החותמת את השיר, שהיא רק ההתחלה. התחלה של מה? כדי להשיב על השאלה הזו צריך לקרוא את שירי הספר כולו, שהשיר הזה הוא בבחינת מתאבן ספורטיבי אליהם. ברכות חמות ליקיר והרבה מזל טוב עם צאת הספר לאור.
הצילום המצורף הוא של הכריכה הקדמית של הספר. עיצוב העטיפה: דוד בן הרא"ש.
