שם ספרה הראשון של המשוררת יעל רן (ילידת 1989, ירושלים, מודיעין), "מבעד לעצב השקוף" (2025, הוצאת פרדס, עריכה: ענת לוין, 89 עמ'), שמות שערי הספר, "מיפוי מצב הכאב"; "במקום הזה כבר הייתי" ו"אנחת שבר סדורה" וגם לא מעט משירי הספר ואפילו מסגורו החיצוני כפי שנכתב בידי העורכת לוין, יכולים לתעתע. לוין מתארת את הספר ככזה המתאר "מסע אמיץ של אישה צעירה המתמודדת עם מחלה כרונית. … חוקרת את מפת הגוף הדואב, אוספת עדויות ומשרטטת בדיוק רב את קלסתרון העצב." והיא מוסיפה: "בדרכה [יעל רן] חושפת את קשר השתיקה האופף את הפיברומיאלגיה – 'המחלה השקופה' – ואת יחסה החשדני של החברה כלפי האנשים החולים בה.".
בגב הספר מוטבע השיר "ראיות" מתוך השער השלישי של הספר. השיר מכיל רשימה קטלוגית, המרכיבה, כלשון המשוררת את "קלסתרון העצב": "חֶלְקֵי עור על מקשי מקלדת. / גלגל שערות מרקד על רצפה. / עיפרון מכורסם בקצהו השמאלי. / תריס משתהה בחצי התורן. / דפים פזורים על שולחן" (עמ' 79). השיר הזה מזכיר במשהו את רוח השיר הפותח את הספר, שפורסם כאן בראשית החודש, "חזית", שעיקרו לתאר את הדוברת בשיר כמי שגופה הוא זירת מלחמה. במילים אחרות, אם נדמה את הספר כולו לספינת שירים הרי שכל משוטיה מושכים אותנו לכיוון מחוזות הסבל והכאב של המחלה כמו למשל בשיר "תוויות", המתאר את מצבה של הדוברת בשיר, בת-דמותה של המשוררת כך: "'מערכת עצבים משובשת' / 'רגישות יתר לכאב' / 'דיכאון כרוני' / ויש שֶׁיָּקֵלּוּ ראש / ב'הכל בראש'. // אני גדורה בתוויות / מתכנסת בכאב…" (עמ' 29).
אלא שלצד כל אלה, שהם בהחלט אלמנטים מרכזיים בספר הביכורים היפה הזה, מבליחים להם אי פה אי שם, במיוחד בשער השני, האמצעי ובעל השם השגרתי ביותר בו, "במקום הזה כבר הייתי", שירים ארוטיים נועזים ומסעירים במיוחד. השירים האלה חושפים את כוח החיים והיצירה של יעל רן באופן בלתי אמצעי שכמעט מצליח להאפיל על התחושות האחרות שהיא מתארת ברוב השירים. הנה לדוגמא שיר בכוכבית מעמ' 62: "תחת רגליך הוא חותר / על גחונו רוקם / עלילות דם / פיתויי חטא / בעשב מסתוה / ולשונו / שלוחת מטרה" ושיר החלום העוקב אחריו ומתחיל כך: "חלמתי בלילה שבאתָ אלי / שנינו גופים עירומים / אתה נחש ואני חוה / בסיפור עתיק יומין. // חלמתי בלילה שבאתָ אלי / הכשת אותי לשון שקרים / פשקתי ברעד שפתיים / לאיסור טעים" (עמ' 63). הדמות הנשית כאן מודעת עד אימה לטייפ-קאסט שהגבר האהוב מייעד לה במשחק האוהבים, להיות כמריונטה כמו בשיר מריונטה, שסופו ניגש היישר אל המטרה: "שוב רציתָ להציג אותי / על בימת השעשועים / בשמלה לבנה עם שסע, / פתוחה לעיני כל. // אוהב אותי כך, / בוזזת את עיני המסתכלים / אבל חוזרת אל הזין / ללקק לְךָ את כיפת האגו." (עמ' 68).
הלשון הארוטית קשורה כאן בשאלות של אמונה (לכן השימוש במילה חטא כל כך תכוף בשירים האלה) אבל גם בשאלות של חציית גבולות ושל הסרת המכובדות של השפה מעם המשוררת. כך הוא למשל השיר הכועס והנועז, "בא לי לשלוח אותך לאלף עזאזל": "כשאני מקללת, / נזהרת מלומר, / תִּזְדַּיֵּן. // אם כבר, / תַּעֲשֶׂה בַּיָּד / ורק / עלי." (עמ' 70). ארוטיקת הזעם כאן היא מקור של כוח ובשיר הבא בספר, "פני הידיעה", חרף המסגור האֱמוּנִי שלו, המקור שלה פשוט נובע מזימה: "סלח לי / כי בחודש זה הסתרתי פני הידיעה, / וכי התמסרתי לחטא. / את אֵיבָרַי פתחתי אל הנחשק, / נסחפתי עם גוף תשוקה והחרשתי קולות. / מבקשת אותך בדברי תהילים / שתאיר בי תשובות, / שתחוס עלי בצל בדידותי, / כִּי רַבּוּ בִּי מַחְשְׁבוֹת זִמָּה" (עמ' 71).
בגב הספר מציינת העורכת ברגישות רבה כי שירתה של יעל רן מציעה דרכי ריפוי (לגוף הדואב, לדיכאון הכרוני): "באהבה ובתשוקה, במונולוג הפנימי שבין האישה לבין עצמה, ובחירוּת שהשירה מעניקה". אני לא משוכנע עד כמה עלינו לאמץ את ההסבר הזה כדי לחשוב למשל על היסודות הארוטיים בשיריה של רן כעל מקורות של ריפוי. אפשר גם לראותם כהתפרצויות של אהבה לצד רגשֵי הכאב, שהן חלק מהפלא השלם הזה הנקרא אדם.
