42 / מהדי מוסווי
מפרסית: אורלי כהן
יוֹם אֶחָד, שַׁחַר וְרַק בֶּכִי
סִיגַרְיָה וְעָשָׁן וְרַק בֶּכִי
עִם לְחִי חֲבוּטָה וְרַק בֶּכִי
בַּסֵּלוּלָרִי וְרַק בֶּכִי…
אֲבָל אִישׁ לֹא רָאָה… וַאֲנִי רָאִיתִי!
מְכוּרֵי סַמִּים בְּשׁוּלֵי הַנּוֹף
רוֹכֵל קָשִׁישׁ בַּצֹּמֶת
שׁוֹטְרֵי סִיּוּר בִּלְתִּי יְעִילִים
זַעֲקוֹת הַמְּחָאָה וְקוֹלוֹת יְרִיָּה
אֲבָל אִישׁ לֹא רָאָה… וַאֲנִי רָאִיתִי!
כִּכָּר מְפֻצֶּצֶת בְּהוֹצָאוֹת לְהוֹרֵג
עַד לְהַשְׁרָאַת הִתְאַבְּדוּת אֲמִתִּית
צַלְּחוֹת לַוְיָן מֻסְתָּרוֹת בַּגַּגּוֹת
יֶלֶד שֶׁשּׁוּב הָלַךְ לִישֹׁן בְּלִי לֶאֱכֹל
אֲבָל אִישׁ לֹא רָאָה… וַאֲנִי רָאִיתִי!
סִיּוּטֵי קְשִׁישָׁה בּוֹדֵדָה
נָשִׁים חַסְרוֹת הֲגָנָה
גַּל עוֹרְבִים מוּל הַוָּאן
לְקִיחַת שֹׁחַד בְּכָל הַמִּשְׂרָדִים
אֲבָל אִישׁ לֹא רָאָה… וַאֲנִי רָאִיתִי!
מַהֲלוּמוֹת הַלַּהַב בְּקָדְקוֹד מִתְאַבְּלֵי עַשׁוּרַאא
מַדָּד נוֹסֵק שֶׁל מְחֻסְּרֵי עֲבוֹדָה
בְּכָל מָקוֹם חֲבֵרִים בּוֹגְדִים
עַד טִפּוֹת דָּם בְּאֶמְצַע הַגֶּשֶׁם
אֲבָל אִישׁ לֹא רָאָה… וַאֲנִי רָאִיתִי!
אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים עַל קֶשֶׁר חָדָשׁ
אוֹפְּיוּם, לַוְיָן וְשִׁעֲמוּם
אוֹ נִשּׂוִאֵי רִבּוּי נָשִׁים
אוֹ הַכַּדּוּרִים שֶׁהֻבְקְעוּ לְתוֹךְ שַׁעַר
מִזֶּה שָׁנִים בֵּין סוֹרְגִים
מִזֶּה שָׁנִים בֵּין סוֹרְגִים…
נוכח המשך מחאת העם באיראן נגד משטר האייתולות מזה היום ה-14, החלטתי לפרסם כאן עוד שיר חשוב פרי עטו של המשורר האיראני הגולה, מהדי מוסווי, מתוך ספר המבחר משיריו שתורגם לעברית ב-2021, "כיכר החירות עקובה מדם" (כתב הוצאה לאור, תרגום מפרסית: אורלי כהן, 319 עמודים). הפעם בחרתי בשיר מס' 42 מתוך ספרו "ליצנות מול כיתת ההוצאה להורג" (יצא לאור בפרסית בשנת 2018; מוסווי לא נותן כותרות לשיריו אלא מספרים).
השיר יכול לסמל מודל של שיר שנכתב בידי משורר מחאה. מצד אחד הוא חושף את העוולות במדינה כגון "שוטרי סיור בלתי יעילים"; "כיכר מפוצצת בהוצאות להורג"; "ילד ששוב הולך לישון בלי לאכול"; "נשים חסרות הגנה"; "לקיחת שוחד בכל המשרדים"; "מדד נוסק של מחוסרי עבודה" ו"בכל מקום חברים בוגדים" ובאותו הזמן הוא יודע שלמרות הסכנה, מחובתו לדווח זאת בשיריו. לכן החזרה בסופי רוב הבתים: "אבל איש לא ראה… ואני ראיתי!" היא כל כך משמעותית: הרי ברור שרבים רואים את העוולות וחשים אותן על בשרם אבל לא לכולם יש אומץ לספר על כך בשיר או בסיפור או אפילו בידיעה עיתונאית. המשפט "בכל מקום חברים בוגדים" חושף את הסכנה הטמונה בכך, ההלשנות, ההסגרה לשלטון הדיקטטורי, ההוצאות להורג.
בשולי השיר – כמו בכל אחד משירי הספר המרשים הזה – נוספו הערות המלמדות על הווי החיים באיראן של השנים הללו. למשל: רבים מתושבי איראן מתקינים לוויינים בגגות הבתים כדי לקלוט שידורי רדיו וטלביזיה מבחוץ, הנחשבים לבלתי חוקיים (הערה 2) וגם: באיראן יש משטרות צניעות, שתפקידן לגרור נשים לוואן (אותה מכונית מסחרית, רכב הניידת, שאנשי הבסיג', המשמר הלאומי, משתמשים בו) בגין לבוש בלתי צנוע (הערה 3). לצד משטרות הצניעות יש גם הרשאה לגברים לשאת עד ארבע נשים באיראן (פוליגמיה, ריבוי נשים או נישואי גבר לכמה נשים – חוקית באיראן).
בספר הובאו גם דברי המשורר המתורגם, מתוכם אני בוחר לצטט את הדברים הבאים: "בעבורי, התרגום לשפה העברית הוא בעל ערך רב; התרבות העברית היא אחת התרבויות והשפות העתיקות והעמוקות ביותר, אך זה עשרות בשנים מנסים הפוליטיקאים להקים חומה בין שני העמים ולהרחיק בין העמים שבאיראן ובישראל. לדעתי, ספרות ואומנות יכולות לגשר על פערים אלו ולהראות את קרבתן של שתי הארצות העתיקות, שתי ארצות שיש להן הרבה מן המשותף ההיסטורי, התרבותי והאומנותי" (עמ' 67-66) וגם את זה: "השירים הללו [השירים שתורגמו לספר] עוסקים בבני אדם, חירות ואהבה – כלומר דאגות המשותפות לכל האנשים בכל העולם, אשר מקרבות ומחברות אותנו ממרחקים" (עמ' 67).
