בית / טליה פרידמן
אֲנִי מָקֶט שֶׁל בַּיִת
בְּתֵאַטְרוֹן רֵיאָלִיסְטִי,
חַסְרַת קִיר רְבִיעִי.
וְהַבַּיִת, אֵיזֶה בַּיִת?
כָּל הַקִּירוֹת דְּקִיקִים,
כָּל הַמַּשְׁקוֹפִים מִתְפַּרְקִים,
כָּל הַחַלּוֹנוֹת רֵיקִים.
מַקְלוֹת שֶׁל אַרְטִיק כְּפַּרְקֵט,
מַדְבֵּקוֹת בְּתוֹר שְׁטִיחִים, הַסִּפְרִיָּה הִיא רַק טַפֵּט.
מָקֶט שֶׁל בַּיִת
בְּתֵאַטְרוֹן רֵיאָלִיסְטִי,
כָּל יָד נִכְנֶסֶת לַקְּרָבַיִם,
כָּל נְשִׁיפָה לָרֵאוֹת,
כָּל עַיִן לַכְּלָיוֹת.
כָּל פוּ מְפָרֵק
אֶת קִירוֹת הַגּוּף.
וְהַבַּיִת, אֵיזֶה בַּיִת?
המשוררת טליה פרידמן (ילידת 1970, ת"א) פרסמה עד כה שני ספרי שירה, "אבל אני רציתי חֶרֶב" (2022, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: אילן שיינפלד) ו"פקעות של זעם" (2024, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: דורי מנור), שהשיר שלפנינו, "בית", לקוח מתוכו (עמ' 10). בגב הספר כתב מנור אחרית דבר שהיא מהנלהבות ביותר שהוא כתב כמדומני. אצטט כמה משפטים מתוכה, שלא בהכרח מתכתבים עם שיר הבית אבל יכולים לעמוד בבסיסו: "טליה פרידמן כותבת שירה לא נחמדה. שיריה נוקטים עמדה מוצהרת של סירוב: הם ממאנים לקבל על עצמם מוסכמות חברתיות מכל סוג ומין, ובכך נעוץ כוחם הגדול" וגם: "במקום שירה נוגה ונעימה, היא כותבת שירי תשוקה חושניים ובשרניים מאוד. היא אינה חוסכת במילים 'בוטות', המערערות על כל סדר-טוב חברתי ועל כל תפקיד מגדרי מסורתי" ובהמשך: "פרידמן מקנאת וכותבת על קנאתה, זועמת וכותבת על זעמה. היא אינה מייפה ואינה מכחדת, ובה בעת, היא יודעת – 'כל פו מפרק / את קירות הגוף' ('בית', עמ' 10)". יצוין גם כי המשוררת משתמשת בשיריה בצורות שירה מוקפדות כגון סונטות וטרצה-רימות, שאילן שיינפלד מתייחס אליהן בהמלצתו המופיעה ברשת על ספרה הראשון בעריכתו ובחריזות וחזרות, דבר המוסיף לשיריה גם נופך מוזיקלי ואף תיאטרלי (יש לה תואר שני בפסיכודרמה).
ולשיר עצמו ולקריאתי בו: הדוברת בשיר בעצם מדמה את העצמי שלה ואת גופה לבית. זה בית שהוא ההיפך מטירה או מבצר למשל או בית סגור ומסוגר המשמש כמחסה מפני החברה. להיפך. העור כאן הוא שקוף, חדיר לעין כל, רגיש עד כדי פגיעה או כלשון המשוררת בשיר "כל פו מפרק את קירות הגוף". כמי שביתו נהרס במלחמת 12 הימים עם איראן אני יכול להחליף את המילה "פו" במילה "טיל" ואת קירות הגוף המטפוריים כמעט בקירות בית של ממש ולחשוב על המשמעויות השונות המתקבלות אצלי עקב כך. נדמה לי שפרידמן מבקשת להראות לנו כאן שהבית הוא לא רק אובייקט פיזי, שנמצא מחוצה לנו ושיש לו אלמנטים אדריכליים כאלה ואחרים אלא שהוא עניין נפשי, שיש לדאוג לחיזוקו או לפחות להבין את הרגישוּת שלו לכל פוּ.
