כשהאהבה והסוד מקבלים גוף / איריס שפירא ילון על שירתו של אביחי קמחי

כשהאהבה והסוד מקבלים גוף / על שלושה שירים של אביחי קמחי
מאת: איריס שפירא ילון

אביחי קמחי אוהב לגעת בדברים עצמם. הוא מניח יד זהירה על פרוסה בחמאה וריבה, על שלושה כוכבים או על זוג
מגפיים, ומשהו בתוכם מתחיל להאיר. בידו השנייה, הכותבת, הוא לוקח את יד הקורא ביד רכה אל
הגעגוע, אל מה שאין לו גוף, אך יש בו סוד. בשלושה שירים מתוך ספריו "ללכת למקום אחר" ו"דבר
הקורה בעונת מעבר", מתגלה קו פואטי מתמשך: הרגש והזיכרון מקבלים גוף בתוך החומר היומיומי.

כשהגעגוע מכין פרוסה במטבח

כפות ידינו (מתוך "ללכת למקום אחר")

"מְחַכֶּה / בְּכָל מַהוּתִי / שֶׁתַּחְזְרִי מִמֶּרְחַקַּיִךְ // נֵשֵׁב בַּמִּטְבָּח / אֶמְרַח פְּרוּסָה / בְּחֶמְאָה וּמִכַּפִּית /
תְּלַחֲחִי רִבָּה // לֹא נְדַבֵּר אֶת הַמְּיֻתָּר / לֹא נַסְבִּיר אֶת שֶׁהָיָה / נַבִּיט בְּכַפּוֹת יָדֵינוּ / עוֹשׂוֹת אַהֲבָה".

השיר נפתח בציפייה למפגש שאינו אפשרי. המתח שבין ההמתנה הקיומית, "בכל מהותי", לבין
החזרה מן ה"מרחקים" מכמיר לב. הצירוף "ממרחקייך" רומז שהמרחק שייך לה, מרחק מוחלט של
מי שאולי אינה עוד בין החיים, אך כזה שאינו מבטל את הקרבה, וכשהיא חוזרת בדמיון, המפגש
שקט, נטול דרמה: הם יושבים במטבח, הוא מורח פרוסה בחמאה, והיא לוקחת ריבה מכפית. מחווה
ביתית קטנה של בן לאימו.
אחת המילים המפתיעות בשיר היא: "תְּלַחֲחִי". קמחי בוחר בפועל הנגזר מפעולת הליחוך. הלשון,
הפה, המתיקות והלחות נכנסים אל תוך תמונת הגעגוע. מול האם שאיננה עוד בגופה, הדמיון משיב
גוף בפרט זעיר: הריבה מלחלחת לרגע את מה שהמוות הותיר יבש. הצליל הרך של המילה מאט את
הקריאה וכמו מבקש מהקורא לחוש אותה בפה.
השורות "לֹא נְדַבֵּר אֶת הַמְּיֻתָּר / לֹא נַסְבִּיר אֶת שֶׁהָיָה", מנסחות את הפואטיקה של קמחי: הימנעות
מעודפות ואמון ביכולת הקורא לשהות במורכבות. החזרה הכפולה על המילה "לא", מדגישה שמשהו
קרה בין השניים ונותר ללא הסבר, ומה שהיה נשמר כסוד ביניהם. המפגש אינו מבקש לפתור את
העבר, ואינו מתעלם ממנו; הוא מציע בחירה מודעת להוקיר את הטוב, ולשהות בו יחד בתוך הזיכרון.
היעדר סימני הפיסוק בשיר מאפשר לשורות לנוע ברצף נשימתי, יחד עם הגעגוע.
השיר מתנקז אל תמונתו האחרונה: "נַבִּיט בְּכַפּוֹת יָדֵינוּ / עוֹשׂוֹת אַהֲבָה".
הביטוי הארוטי עובר הזרה מפתיעה אל קשר אם ובן. הידיים זוכרות מגע והזנה, שהוא מעבר לשפה.
וכך שם השיר, "כפות ידינו", מקבל בסופו את מלוא משמעותו: האהבה אינה מבטלת את ההיעדר,
אבל לרגע, במטבח המדומיין, היא משיבה לו גוף ונוכחות, והידיים עצמן נעשות הסבר לגעת בו.

ללכת יחד ארבעים שנה

ארבעים שנות נישואין (מתוך "ללכת למקום אחר")

"בַּבֹּקֶר / פָּרַצְתְּ בִּבְכִי / לֹא יָכֹלְתְּ לְהָכִיל אֶת הָאַכְזָבָה // כָּאַבְתִּי אוֹתָךְ / בִּקַּשְׁתִּי שֶׁנִּחְיֶה אֶת חַיֵּינוּ /
אַף אֶחָד לֹא יַחְזִיר לָנוּ אֶת מָה שֶׁלָּקַח // נַעֲנֵית לְהַצָּעָתִי וְנָסַעְנוּ לְיֶסְפְּלָנֶט בְּזִכְרוֹן / הַקְרָנַת צָהֳרַיִם
בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּשְׁלֹשִׁים / זוּג חוֹגֵג אַרְבָּעִים שְׁנוֹת נִשּׂוּאִין בְּרוֹמָא // רִחַפְנוּ אִתָּם עַל הָרַע הַטּוֹב וְהַסּוֹד /
כָּאַבְנוּ אוֹתָם צָחַקְנוּ אִתָּם וְעָלֵינוּ // ב- WeShoes קָנִיתִי לָךְ / שְׁנֵי זוּגוֹת מַגָּפַיִם בְּחוּם וְשָׁחֹר // בּוֹאִי
נִצְבַּע אֶת חַיֵּינוּ / בִּצְבָעִים עַזֵּי נֶפֶשׁ / חֵלֶק מֵהַחַיִּים עוֹד לְפָנֵינוּ".

שיר שעוסק באהבה זוגית שנבחנה במבחן הזמן, ומסרב להפוך אותה לכרוניקה חגיגית. הוא נפתח
דווקא בשבר ובקביעה הכואבת: "אַף אֶחָד לֹא יַחְזִיר לָנוּ אֶת מָה שֶׁלָּקַח".
קמחי אינו מפרט מה חולל את הבכי; האיפוק מעניק לאכזבה עומק, החסר אינו דרמה נקודתית, אלא
חלק בלתי נפרד מן הזמן שחלף. האהבה כאן אינה אידיאל מופשט, אלא קשר חי, מחוספס. הכותרת
מציבה מולנו ארבעה עשורים, הנפרשים בבוקר אחד בהווה ונסיעה לקולנוע בזיכרון בצהריים, לצפות
בזוג החוגג ארבעים שנות נישואין ברומא. נוצרת כאן הקבלה כפולה ומרתקת: לא רק בין הזוג באולם
לזוג שעל המסך, אלא גם בין המרחב הממשי של הקולנוע לבין רומא הקולנועית. המרחבים והזמנים
מתמזגים זה בזה, כשקמחי כותב: "רִחַפְנוּ אִתָּם עַל הָרַע הַטּוֹב וְהַסּוֹד",
שורה המהדהדת את שם הסרט הידוע "הטוב, הרע והמכוער", ומכילה את כל מה שהזוגיות צברה:
האכזבות, השמחות ואותו "סוד" אינטימי, השמור רק לשניים. הפועל "ריחפנו" מעניק לשיר איכות
אוורירית של התעלות מעל היומיום. במסורת נאמר על איש ואישה שזכו, שכינה ביניהם. אפשר
לשמוע הד לתפיסה זו בריחוף של קמחי. גם המספר "ארבעים" מהדהד את המסע במדבר. אצל
קמחי נשמע כי האהבה המפוכחת היא הסוד, המאפשר לצלוח את ארבעים שנות מדבר החיים.
אל תוך ההתעלות הזו פולש שוב היומיומי והגוף: "בְּ־WeShoes קָנִיתִי לָךְ שְׁנֵי זֻגּוֹת מַגָּפַיִם בְּחוּם
וְשָׁחֹר". השימוש בשם מסחרי שובר את ההגבהה הרומנטית ומוריד את הרגש לחפץ ממשי, שאפשר
לנעול, וללכת בו. הצירוף "שְׁנֵי זֻגּוֹת" מהדהד את הזוגיות עצמה ויוצר מתוך הרגע הפרטי סוד נוסף.
השיר שהביט לאחור מסתיים במבט קדימה: "בּוֹאִי נִצְבַּע אֶת חַיֵּינוּ בִּצְבָעִים עַזֵּי נֶפֶשׁ חֵלֶק מֵהַחַיִּים עוֹד לְפָנֵינוּ".
הצבע עובר מן החפץ אל הנפש, וכיוון הזמן מתהפך. המילים "חלק מהחיים" מכירות במה שאבד, אך
מסרבות לוותר על החיוּת שעדיין אפשרית. יופיו של הסיום בצניעותו: קמחי נוגע בקלישאה "החיים
עוד לפנינו" אך משנה אותה, מתוך הכרה בזמן שחלף: לא החיים כולם, אלא "חלק מהחיים".
זו אינה הבטחה גרנדיוזית להתחיל מחדש, אלא הזמנה להמשיך לצבוע את שנותר "בצבעים עזי
נפש". מתוך הבנה בשלה שכל רגע יקר, יש עוד חיים לחיות באומץ, ורגעים מרגשים עוד נכונו להם.
אולי משום שהתקווה אינה תמימה, היא נוגעת כל כך.

כוכבי הזיכרון

כוכבים (מתוך "דבר הקורה בעונת מעבר")

"אֵינֵךְ מְצַפָּה שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב / שׁוּב וְשׁוּב עַל הַמָּקוֹם / מִמֶּנּוּ יָנַקְתִּי וְהַכּוֹכָבִים / שֶׁלִּוּוּ אוֹתִי // אִישׁ יוֹצֵא
לְמִלְחָמוֹת / אִם חָזַר הוּא חוֹזֵר מְצֻלָּק // מוֹלִיד יְלָדִים וְהֵם / מוֹלִידִים לוֹ נְכָדִים // וְיַלְדוּתוֹ רְשׁוּמָה
עַל פְּתָקִים / שֶׁכָּתְבוּ לוֹ אִמּוֹ וּמוֹרָתוֹ / וְעַל הַצַּלָּקוֹת / בְּבִרְכָּיו / בְּמַרְפֵּקָיו וּבְלִבּוֹ // אַחֲרֵי שֶׁיַּעַזְבוּ אֶת הָעִיר
/ קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּתְגַּעְגֵּעַ / לְרֵיחַ שְׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם / בַּשַּׁבָּתוֹת בָּהֶן הָלַךְ / כְּהוֹלֵךְ בְּתוֹךְ יַלְדוּתוֹ // רוֹאֶה
אֶת הוֹרָיו בַּמִּרְפֶּסֶת / וְאָבִיו מְחַכֶּה לְצֵאת / שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים"

תנועתו של קמחי אל השורשים דרך הגוף אינה חדשה בכתיבתו. בחרתי בשיר "כוכבים" מתוך ספרו
הקודם, כדי למשוך את החוט הפואטי לאחור: הגוף הבוגר נושא בתוכו את הגוף הצעיר, על נפשו
וזיכרונותיו, כמעין בבושקה רגשית, שכבות של חיים זו בתוך זו.
הבחירה בפועל "ינקתי" הופכת את מקום הילדות למקור הזנה אימהי, לגוף שממנו יונקים חיים
וזיכרון. אלא ש"המקום" הוא גם אחד מכינויי האל. כך מתרחבת המילה מן המקום הפרטי והממשי
שממנו ינק הדובר אל אפשרות של נוכחות גדולה ממנו, ובסמוך לה מופיעים הכוכבים. גם כאן הממשי
נוגע בנסתר, בלי שהשיר מבקש לפשטו ולהסבירו.

במעט מילים מצליח קמחי להחזיק בו זמנית שתי נקודות מבט: זו הנישאת החוצה אל השמים, וזו
הפונה פנימה אל הנפש והשורשים .זהו ביטוי מובהק לראייה הפואטית שלו, שבה הממשי אינו סוגר
את המבט, אלא נעשה בעצמו פתח אל מה שמעבר לו.
השיר נע במהירות על ציר הזמן: מלחמות, צלקות והמשכיות בין דורית נדחסים לשורות מאופקות. אך
לצד מרוץ השנים והקמת המשפחה, הילדות נשמרת כארכיון פיזי ורגשי: "וִילְדוּתוֹ עַל פְּתָקִים… וְעַל
הַצַּלָּקוֹת בְּבִרְכָּיו בְּמַרְפְּקָיו וּבְלִבּוֹ".
הזיכרון נעשה חושי ומעוגן במרחב הביתי: "קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּתְגַּעְגֵּעַ / לְרֵיחַ שָׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם /
בְּשַׁבָּתוֹת בָּהֶן הָלַךְ / בְּתוֹךְ יַלְדוּתוֹ / רוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בַּמִּרְפֶּסֶת / וְאָבִיו מְחַכֶּה לְצֵאת שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים".
הילדות עצמה הופכת למקום שאפשר ללכת בתוכו, תמונה חיה המכנסת את הריח, המרפסת
והשבת. בסיום השיר, הכוכבים שליוו את הדובר שבים אל המרפסת המשפחתית, כסימן לצאת
השבת וכנקודות אור של זיכרון ואהבה.

אהבה וכתיבה שעברה כברת דרך

לכאורה שלושת השירים שונים במושאם: אהבת-אֵם שאיננה, אהבה זוגית וזיכרון ילדות והורים. אך
למעשה כולם מבע של שייכות וקשר שעבר כברת דרך. אהבה שכבר ידעה זמן, פערים ואובדן, ובכל
זאת נותרה חיה ונוכחת.
בכל השירים שומר קמחי על איפוק פואטי מופלא: הוא אינו מפרט מה קרה בעבר, מה נלקח ולא
יחזור, או ממה נחרתו הצלקות. ההימנעות הזו מחשיפה מלאה אינה הימלטות, אלא כבוד לעומק
הכאב. קמחי הוא משורר שומר סוד: מגלה טפח כדי לגעת, ומותיר טפחיים מן הנסתר כדי לפנות
מקום לקורא בתוך השיר. הפואטיקה שלו נשענת על צמצום, על לשון ישירה, ובעיקר על היכולת
לגעת בעדינות מבלי לחטט בפצע.
המבנה הצורני של השירים נושא אף הוא את המטען הרגשי. בשלושתם אין סימני פיסוק, והשורות
נמשכות זו אל זו כרצף של נשימה. אל היעדר הפיסוק מצטרפות פסיחות (גלישות) חדות, השוברות
את הרצף התחבירי ומשהות את הקורא באוויר, לפני המילה הבאה. הצירוף בין הפסיחה להיעדר
הפיסוק מעניק למילים הבודדות משקל רגשי מיוחד, ונדמה שהשפה עצמה מקבלת גוף: היא נושמת,
משתהה וממשיכה, בלי נקודה שתחתום אותה. גם הסינסטזיה העדינה מעניקה למופשט גוף וחושים,
כמו ב"רֵיחַ שָׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם", שבו הזמן מקבל ריח, ולצידה מודעות ארס-פואטית המודה בצורך
לכתוב "שׁוּב וְשׁוּב" את הזיכרון כדי לתת לו קיום.
אצל קמחי, אהבה אינה זקוקה להצהרות גדולות וקולנועיות, הוא מיטיב לתאר רגעים יומיומיים
כתמונות חיות. הגוף והחומר אינם רק דימויים לאהבה ולזיכרון, הם גם המקום שבו הם נשמרים. כך
מתחברים שלושת השירים לגוף אחד: הפה והלשון ב"תלחחי", כפות הידיים המורחות פרוסה ועושות
אהבה, הרגליים הנכנסות למגפיים, הברכיים והמרפקים הנושאים צלקות, והלב שבו נרשמת הילדות.
מתוך השורות מתגלה המשפחה כמקור כוחו העמוק, כחיבור אל שורשיו וכבסיס השקט של חייו.
לצד הגוף, הבית והמשפחה נוכחת גם המסורת היהודית: בשכינה שבין איש לאישה, בארבעים שנות
המדבר, בשלושת הכוכבים המבשרים את צאת השבת, בציפייה הנמשכת "בכל מהותו", ואולי אף
ב"המקום" עצמו. הכול שזור בהכול: הגוף בנפש, העבר בהווה, המשפחה במסורת, והזמנים כולם זה
בזה.
מתוך המארג הזה מתגלות ידיו של משורר בשל ומפוכח: ידו האחת מעגנת את הקורא בבטחה
בחומר וביומיום, בעוד ידו השנייה מוליכה אותו אל הזיכרון, הדמיון ומה שמעבר להם. שתי הידיים יחד
מחזיקות את אותו "סוד" עדין ואינטימי, שיש בו בחירה להוקיר את הטוב, באהבה ובחיים, ונוגעות
בלב ידיעה עמוקה וחשובה: "חלק מהחיים עוד לפנינו".

אביחי קמחי, זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה ומי ששימש כסגן יו"ר אגודת הסופרים, פועל רבות
למען השירה העברית, ועורך ערבים ספרותיים במוזיאון חצר היישוב הישן (שם, נחשפתי ליצירתו).

השירים המופעים במאמר לקוחים מספריו האחרונים: "ללכת למקום אחר" (עמדה, 2026) ו"דבר
הקורה בעונת מעבר" (עמדה, 2024).

איריס שפירא ילון: משוררת, דירקטורית בחברות ובעמותות ונשמה סקרנית. ספרה הראשון
"כל שלמדתי, למחוק – זֵר פראי" יצא ב- 2023, בעריכת טל איפרגן. ספר שני בכתובים.