תחפושת / שמואל מוניץ
בֶּן שֶׁבַע הִתְחַפַּשְׂתִּי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת.
אָבִי עָטַף אוֹתִי בִּגְלִימָה שְׁחֹרָה
וְהֵכִין מַסֵּכָה לְבָנָה
עִם אֵינְסְפוֹר עֵינַיִם,
דַּרְכָּה יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט
בְּצַעַר הָעוֹלָם.
מֵאָז לָמַדְתִּי
לִחְיּוֹת עִם הָאֵימָה
לִשְׁלוֹת פְּנִינֵי מִלִּים מִשְּׁאוֹל
לִרְעֹד עַד שֶׁיִּהְיֶה לִי חַם
לְהַלְבִּין שִׁנַּיִם בְּמִשְׁחַת פֶּחָם.
השיר "תחפושת" מופיע בתחילת השער הראשון מבין שלושת שערי הספר, "מצע מנותק" (2026, הוצאת פרדס, עריכה: אלחי סלומון, עמ' 11), הוא ספר השירים השלישי של המשורר והעיתונאי שמואל מוניץ (יליד 1995, גדל בגוש עציון, נשוי לרחלי ווקס וגר בירושלים). שם השער "המסך המפוצל" ושם השערים הנוספים בספר "ממשלת מעבר" ו"מחליפה תחנה". בגב הספר מופיעה מעין אחרית דבר מאת תמר הס (בחירה מעניינת במקום כזו מטעם העורך, השגורה יותר במחוזותינו), בתחילתה היא כותבת כך: "מצע מנותק, קובץ השירים האוטוביוגרפי של שמואל מוניץ, מבטא בצלילות ובעומק את חוויות החיים של דורו". זו טענה רבת-משמעות, שאפתנית ואולי אפילו מגלומנית אבל אפשר כבר לשאול לעומתה האם תחפושת של מלאך המוות אמנם מאפיינת את דורו של המשורר? התשובה יכולה להינתן בהמשך קריאת אחרית הדבר: "שני אירועים היסטוריים טראומטיים ממסגרים את הספר: ילדות רכה שהוטבע בה רושמם של פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה… וטבח השבעה באוקטובר". במילים אחרות: תחפושת מלאך המוות יכולה להיקרא גם כמשל או כסמל לאירועי התקופה בעיניו של ילד, שחי בסמוך למאורעות, לפחות אלו של האינתיפאדה השנייה.
ומעבר לכך ישנו השיר בפני עצמו (והוא עומד גם בפני עצמו): מעניין של מי היה הרעיון כאן לתחפושת? של הילד? של אביו? ואם הרעיון הוא של האב, האם יש כאן מעין עקדה או מעבר לה אפילו סוג של האלהת הילד כדי מתן כוח לו להמית ולהחיות? הבית הראשון של השיר מתמקד בכל העניינים הללו והמשורר מצליח לתאר בו באמצעות מילים ספורות תמונת עולם מלאה ומסקרנת (כמובן שיש בה פערים). הדובר בשיר מתאר כיצד הילד בן השבע קיבל מאביו מסכה לבנה עם אינספור עיניים, דרכה יכול היה להביט בצער העולם. יש כאן היפרבולה שלא משנה את תמונת המצב הממשית: עדיין מדובר בנקודת מבט של ילד אחד, רק בן שבע, שמביט דרך המסכה באמצעות זוג עיניו בצער העולם. זה מסע כבד לשאת ואכן סוף הבית נחתם במעט כבדוּת, שמשתנה במפתיע בבית השני, הקליל או המקליל יותר.
עדיין מופיעים כאן האימה והשאול אך יש מעין רצון להפוך אותם לנגישים, כמעט יומיומיים כמו בחרז המקורי החותם את השיר: "לרעוד עד שיהיה לי חם / להלבין שיניים במשחת פחם". אם הטור הראשון בחרז עוד יכול להישמע הגיוני הרי שהשני הוא כבר כמעט אוקסימרוני ומתבסס על טרנד רווח מהשנים האחרונות של משחות שיניים המכילות פחם ממקור טבעי, שנועדו להלבנת-שיניים ושיש מחלוקת לגבי יעילותן. מוניץ מסמן את הפרדוקס המסחרי אך משתמש בו גם כדי להמשיל את המצב הקיומי של מי שהתחפש בילדותו למלאך המוות. הלבנת השיניים מסמלת חיוּת אנושית, רעננוּת, אבל המשורר מדגיש בפנינו גם את היסוד המקאברי שבדברים, הרי אין בהלבנה כדי לעכב את ההזדקנוּת של הגוף, זו רק מראית עין.
