המוות שלך / נילי דגן
הַמָּוֶת שֶׁלְּךָ הוּא הַחַיִּים שֶׁלִּי עַכְשָׁו.
אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לְהַשְׁתִּיק אֶת הַכַּעַס עָלֶיךָ.
אֵיזֶה בִּזְבּוּז! לִהְיוֹת מֻטָּל בִּמְלוֹא אוֹנְךָ
בַּחֲדַר שֵׁרוּתִים צָפוּף, סְתָם כָּךְ לְהִלָּקַח.
לְפָחוֹת הָיִיתָ מֵת לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת, נִלְחָם בְּאֵיזֶה
קְרָב, זוֹכֶה בְּעִטוּר עַל מַעֲשֶׂה גְּבוּרָה!
אִמָּא שֶׁלְּךָ יָכְלָה לִהְיוֹת גֵּאָה בְּךָ!
"אַל תִּכְעֲסִי אִמָּא," אַתָּה אוֹמֵר,
הַכֹּל קוֹרֶה כְּפִי שֶׁאָמוּר לִקְרוֹת, אֵין שׁוּם טָעוּת."
אָז אֵלֶּה הַשִּׂיחוֹת שֶׁנְּנַהֵל, גַּיְא?
בְּקָרוֹב אֲפִלּוּ לֹא נִזְכֹּר שֶׁהָיוּ לָנוּ פַּעַם
חַיִּים נוֹרְמָלִיִּים.
השיר "המוות שלך" לקוח מתוך ספר השירים החדש, השביעי של המשוררת ויזמית השירה (אם יש דבר כזה) נילי דגן (מתגוררת בהרצליה), "לשם אני הולכת" (2025, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: אמיר אור, עמ' 14), שקדמו לו, בין השאר, הספרים "הלונה פארק של ניליק" (2022, הוצאת עופר); "עד שאלמד לעוף" (2017, הוצאת פרדס) ו"מאחורי המלחמה רואים את הים" (2010, הוצאת אבן חושן). לספר החדש ארבעה שערים: "גיא"; "שדה המנוחה הקטנה"; "אמא" ו"הפסנתר השחור". שיר "המוות שלך" מופיע בשער הראשון, "גיא", ובו שירים אל בנה של המשוררת, שמת בדמי ימיו והשאיר אותה כפי שהיא כותבת בשיר העוקב אחריו בספר, "רצוי לתת לו שם", עם "נכדים לטיפול, חובות למכביר, / רכב להחזיר, תשלומים להסדיר" (עמ' 15).
עורך הספר, המשורר והמתרגם אמיר אור, הקדים לספר פתח דבר מעניין, שאני מצטט כאן את ראשיתו: "לשם אני הולכת הוא ספר מרַפא. לכאורה נושאו טורד שלווה: המשוררת מזמינה אותנו להיות עדים לשיחות שהיא מנהלת עם יקירי נפשה שמתו. האובדן שבחיי אדם הוא נושא קלאסי, טעון וכבד, אך שיחותיה של דגן עם המתים הן שיחות חיות ביותר, שמטפלות בכאב, בכעס ובגעגוע באופן מעורר השתאות. הן עוסקות בגורל הנשמה אחרי המוות, בחיים הנמשכים עם מטלותיהם, בזיכרונות המשותפים, ואף בדיונים על אהבה; ויותר משהספר עוסק במוות, הוא מקים מצבת מילים לקורות חייהם, לפועלם ולאישיותם של יקיריה כפי שנטבעו בנפשה, וכפי שהיא מאפשרת לנו להכירם. זהו מסע אחורה בזמן, בנופים ובתרבויות, ומעל לכול מסע ברגש המכיל את כל אלה ומשיב אותנו אל החיים".
תיאורו של אור את מכלול שירי הספר הוא בהחלט מהימן אך אני לא בטוח שהייתי ממהר להדביק להם את תואר הפועל "מרַפא" או לפחות מאפשר להם להיקרא גם כביטויי מחאה של המשוררת על המצב הקיים וככלל על הקיומיוּת האנושית. בשיר קודם בספר, "תחילת יוני" (עמ' 12) היא מציינת גם "חמישה חודשי הפגנות, ויום הולדתי ה-70, שסירבתי לחגוג בלעדיך" (שם). כאן למשל בשיר שלפנינו בולט הכעס שלה כלפי בנהּ ומותו הסתמי, כלשונהּ (תיכף ניגע בזה) ובשיר העוקב שהזכרתי למעלה, הבן המת מציע לאמו לברוח מכל הדאגות שהוא השאיר אחריו בעבורה. אלו לא בהכרח מקומות של ריפוי. ויש כאן עוד דבר ששיר "המוות שלך" משקף אולי מבלי משים. רגע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, אפשר כי השיר מסמל את התרבות הישראלית הספרטנית, שהממשלה הנוכחית מקדמת (באמירות כגון "לנצח נחיה על חרבנו" או "אנחנו חיים בתקופה של נס", שנסובו על המלחמה המתמשכת מאז טבח השבעה באוקטובר 2023), לאמור: המוות ההרואי בקרב לפחות היה מותיר במשוררת-הדוברת בשיר, אמו של גיא, תחושת גאווה לאומית. נילי דגן כותבת כאן בסיום הבית הראשון של השיר את הבלתי ניתן להיאמר כמעט בציבוריות הישראלית הנוכחית.
