לִי אֵין רְשִׁימַת מִלְחָמוֹת / חדוה ראובן

אין רשימת מלחמות / חדוה ראובן

כְּשֶׁלֹּא טוֹרְחִים

לָרֶדֶת לְשֹׁרֶשׁ הָעִנְיָן

וְלֹא טוֹרְחִים

לַעֲשׂוֹת,

אֶפְשָׁר לְשַׂרְטֵט

קַו יָשִׁיר

שֶׁמּוֹבִיל

מִצִּוּוּי לְמַשְׁבֵּר.

לִי אֵין רְשִׁימַת מִלְחָמוֹת

בְּתוֹכִי רַק תּוֹדָעָה

שֶׁאֵינָהּ מִשְׁאֶלֶת לֵב

אֶלָּא עֶקְרוֹן יְסוֹד

בִּדְבַר הֱיוֹת הָעוֹלָם

לֹא תָּמִיד אוֹתוֹ הַדָּבָר.

הַדֶּרֶךְ בָּה אֲנִי צוֹעֶדֶת

אֵינָהּ הַיְּחִידָה בְּדַרְכָּהּ.

תָּמִיד

נִתֶּנֶת לִי הַהִזְדַּמְּנוּת

לָצֵאת לְהַרְגִּישׁ

אֶת יְכֹלֶת הַבְּחִירָה.

השיר "אין רשימת מלחמות" לקוח מתוך ספר השירים החדש, השני, של המשוררת והאמנית חדוה ראובן (ילידת 1960, יבנה), "לאן שזה לוקח" (2025, הוצאת חדרים, עריכה: יאיר בן-חיים, עמ' 51), שקדם לו הספר "זמן מדבר" (2023, אותה ההוצאה ואותו העורך). קיבלתי עותק לקריאה מהספר החדש לא מכבר ועוד לא קראתיו מכריכה לכריכה כך שהבחירה בשיר היא תלוית זמן המלחמה שכולנו חווים, מי יותר ומי פחות. אפשר להתייחס לשיר ולשירים נוספים של חדוה ראובן כרשימת מַנְטְרוֹת עצמיוֹת ניו-אייג'יות אבל נדמה שיש בשיריה יותר מזה, איזה מתח פנימי של מאבק, שמצד אחד מצליח לחלץ מתוך הנפש פנימה את עקרונות היסוד, כלשונה בשיר הנוכחי, אך מצד אחר מציב כנגדן את המציאות שממול, שהיא לא תמיד פשוטה להכלה ולהתמודדות.

אפשר לשאול, למשל, בהקשר אקטואלי, האם באמת ניתנה לנו בחירה חופשית? האם תמיד נוכל לצאת ממצב שמלכתחילה לא רצינו להיות בתוכו? חוכמת השיר שלפנינו היא לטעון שמבט לעומק, לשורשי העניין (ראו בבית הראשון של השיר), מאפשר לפחות להבין את השוֹנוּת של כל אחד ואחת מאיתנו ואת האפשרות לבחור בדרכים אחרות גם מבלי שיש הכרח להסכים עם דרך מקובלת שנבחרה.